רשת קשת וערוץ 10
בשבוע שעבר התבשרנו על עסקת האיחוד שנרקמת בין רשת לערוץ 10. הבקשה כרגע ממתינה לאישור הממונה על ההגבלים העסקיים ולאחר מכן תעבור לרגולטורים נוספים. בקשת האיחוד נובעת מהפסדים כלכליים של הערוצים, שפועלים בסביבה רגולטורית קשה. עד שלא תופחת הרגולציה, לא יבוא הקץ למשברי הערוצים.
בשווייץ יש כ-8 מיליון תושבים, ורק כ-75% מהם דוברים גרמנית. בשווייץ יש 4 ערוצים מסחריים. בפינלנד יש 5.5 מיליון תושבים ו-4 ערוצים מסחריים. יש עוד מדינות כאלה. אז מה גורם לערוצים דווקא בישראל להתקשות כלכלית?
מצב הטלוויזיה בישראל אינו גזרת הגורל.
הערוצים בישראל נדרשים להשקעות עצומות בתוכן. למשל, להשקיע 15% מההכנסות שלהם בתכני סוגה עילית - דרישה שאין לה אח ורע בעולם. הם נדרשים להשקיע 67 מיליון שקל מתקציבם בחדשות. אלה רק שתי דוגמאות - חובות התוכן שלהם מסתכמות במאות מיליוני שקלים בשנה ולמעשה מהוות גורם משמעותי בהפיכת הערוצים להפסדיים.
הרגולציה הנוקשה נולדה בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת. התפיסה המכוננת של הרגולציה הייתה שבהיעדר תדרים ואפשרויות שידור, הופך השידור למשאב ציבורי שעל המדינה לספק. המדינה העדיפה למקר את השידור החוצה לגורמים פרטיים, כדי שיתבצע ביעילות. במצב כזה המדינה רשאית לדאוג לאינטרס הציבורי ולהתערב מול כוח שידור מונופוליסטי.
אלא שמאז חלפו שנים ונולדו טכנולוגיות חדשות. שידור כבר אינו משאב מוגבל, ומלבד עידן +, כבלים ולוויין, ניתן להעביר שידורים גם באמצעות האינטרנט, שזמין לכל דורש. כתוצאה מכך שוק הפרסום במדיה המסורתית נכנס לקיפאון, ואילו במדיה הדיגיטלית המספרים גדלים משנה לשנה. שחקנים חדשים נכנסו לשוק הטלוויזיה, אחרים לרשתות החברתיות ואפילו ענקיות בינלאומיות, כגון נטפליקס או אמזון, כבר מגיעות לחלק ניכר מהבתים בישראל. הס מלהזכיר, אבל גם חלק ניכר מהצופים כיום משתמשים באתרי סטרימינג לא חוקיים, שפוגעים בכלכליות הערוצים. כל אלה מייתרים את הצורך בפיקוח ממשלתי על "מונופול" השידורים.
הערוצים הישנים, כמו גם חברות הטלוויזיה הרב-הערוצית, מקופחים היום. בעוד שבאינטרנט הטלוויזיה והפרסום אינם מפוקחים, הרגולציה מושכת לאחור את המדיה המסורתית. כך הוט ו-yes אינן יכולות להתחרות בסלקום ובפרטנר וערוצי רשת, קשת ו-10 לא יכולים להתחרות בשוק הפרסום באינטרנט.
במצב עניינים שכזה למדינה שתי אפשרויות: האחת לנסות ולפקח על תכנים ופרסומים של ענקיות האינטרנט העולמיות וגם על הספקים והאתרים המקומיים. לא בטוח שניתן לבצע מהלך שכזה, והוא גם מהלך מסוכן שכמוהו כהחלת רגולציה על במות חופש הביטוי המרכזיות ביותר בעולם כיום - הרשתות החברתיות.
האפשרות השנייה היא הורדת הרגולציה מהמדיה המסורתית, כך שתוכל להתחרות בתנאים רגולטוריים שווים ככל האפשר למדיה הדיגיטלית. החשש במקרה כזה בעיקר מופנה כלפי היצירה הישראלית, שעלולה להיות המפסידה הגדולה מהיעדר חובות תוכן להפקות מקומיות. אלא שהנתונים מראים שבשנות שגשוג משקיעים הערוצים מעל לחובות התוכן הנדרשות על-ידם. כך למשל, בשנת 2015 השקיעו הערוצים 31.2 מיליון שקל ו-276 שעות שידור מעל חובת ההשקעה שלהם בתכני סוגה עילית. מן העבר השני, כפי שעינינו רואות, הרגולציה כיום דווקא עלולה להקטין את מספר הערוצים וממילא לפגוע בביקוש ליוצרי תוכן מקומי. הניסיון להגנה על יצרני התוכן המקומיים הפך חרב פיפיות שלמעשה פוגעת ביוצרים המקומיים.
דומה שהבשילה השעה לעשות מעשה, ולהסיר את כל חובות התוכן החלות על ערוצי הטלוויזיה כיום. הערוצים ירוויחו, היוצרים ירוויחו, והציבור הישראלי ודאי ירוויח.
■ ראש האגודה לזכות הציבור לדעת.