חיילים / צילום: דובר צהל
גורם רשמי מטעם הממשל האמריקאי התקשר בראשית השבוע ותהה באוזני מה זה החוק הזה שאוסר לצלם חיילים. "האם מדובר בדבר אמיתי, שעומד לעבור בכנסת", הוא שאל. "את יכולה להסביר לי מה היא המטרה של החוק וכיצד הוא אמור לסייע למדינת ישראל להישאר תחת ההגדרה של 'מדינה דמוקרטית' עם עיתונות חופשית", שאל הגורם והיקשה - "איך את מסבירה את האדישות של ארגוני העיתונות והאתיקה הישראליים לחקיקה הקיצונית הזו"?
למרבה המבוכה, לא היו לי תשובות טובות. במיוחד לא לאור העובדה שאני חברת בהנהלת ארגון העיתונאים וגם חברה במועצת העיתונות. חשבתי, וכך גם אמרתי לאותו הגורם, שאולי קולם של ארגוני העיתונות לא נשמע כי מדובר רק בהצעה טרומית. "קוראים לזה 'הצהרות חוק'. דברי חקיקה שלא מיועדים לעבור את כל התהליך והח"כים משתמשים בהצהרות הללו כדי להשמיע את דעותיהם ולשאת חן בעיני הבוחרים. כל מה שהם צריכים זו כותרת", אמרתי, "ייתכן שההצהרה הזו לא תגיע לכדי הצעת חוק וחוק ממש, אז מדוע לבזבז על כך זמן"?
ובכן, הצעת החוק של ח"כ רוברט אילטוב (ישראל ביתנו),שקובעת 5 עד 10 שנות מאסר על אדם "המסריט או מצלם או מקליט חיילים בעת מילוי תפקידם, בכוונה לערער את רוח חיילי ישראל ותושביה" או אדם "המפיץ ברבים תכני צילום או הקלטה כאמור לעיל, כולל ברשתות חברתיות ובתקשורת הממוסדת בכוונה לערער את רוח חיילי ישראל ותושביה" - עברה גם עברה. מי שיעבור את העבירות הללו "מתוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה", יגיע עד לרף של 10 שנות מאסר. מי שיעשה זאת סתם (בלי כוונה), ישב רק 5 שנים!
השר לשיתוף-פעולה אזורי, צחי הנגבי,הצהיר ביום ד' מעל דוכן הכנסת, שהקואליציה תדאג לצמצם את החוק וכך גם אמרה הבוקר שרת המשפטים, איילת שקד, בראיונות לתקשורת. ועדיין, כולם נתנו ידם אתמול להצבעה בעד החוק הזה.
בארה"ב, שם חופש הביטוי הוא ערך המוגן על-ידי החוקה, מתקשים להבין מה המטרה של החוק הזה. "תהיי בטוחה שזה ידרדר את ישראל למקום נמוך באחת מאותן רשימות של מדד חופש העיתונות", אמר לי הגורם האמריקאי.
מה שהנגבי עשה מעל בימת הכנסת, הוא "ללכת עם ולהרגיש בלי". הוא בעצם אמר לאילטוב, שהממשלה תומכת בהצעה שלו, אבל - וזה אבל גדול, היא תשנה את התוכן שלה מן היסוד. לא יהיו חמש שנות מאסר לעברייני הווידיאו. החוק גם יחול רק במקומות שיש בהם ואקום בחוקים הקיימים. ממילא, כאשר יש שטח צבאי סגור, הצבא יכול להפעיל את מרותו ולאסור תיעוד. בידי ישראל יש סעיפי חוק אחרים כדי להתמודד עם המצב. ולכן, השיב הנגבי לאילטוב (במילותיי שלי, בפרשנות להנגבי): "מהחוק המקורי שלך לא יישאר הרבה".
מי שהקשיב להנגבי בעודו ניצב על הדוכן, ראה אותו זז באי נוחות. הוא הסביר ותירץ וניסה לנמק מדוע הקואליציה תתמוך בחקיקה, אשר אינה ראויה ותעבור סירוס מוחלט. והרי מה היא תוצאת הביניים עד לאותו הרגע שבו יופעל הסירוס? דבר החקיקה בלשונו הרחבה עבר קריאה טרומית בתמיכה הממשלה. מי שיקרא את ההסברים על החקיקה הזו, יבין שישראל ירדה עוד מדרגה למטה בדרכה לחסום מידע מן האזרחים.
לפני הדיון הביע היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, את התנגדותו להצעת החוק. בין שאר, החוק מערים קשיים בהקשר של תחולה מחוץ לשטחה הריבוני של ישראל, על אנשים שאינם אזרחי המדינה. כמו כן ישנה גם הפגיעה במעמדה הבינלאומי של ישראל - היא תתקשה לטעון בפני גופים בינלאומיים שהיא מדינה שמתפקדת כדמוקרטיה ליברלית לכל דבר.
אבל מה המעמד של התנגדות היועץ המשפטי לממשלה? בממשלה ה-34 מתייחסים לעמדות של מנדלבליט כנייר שקיפלו אותו ועשו ממנו טָיָארָה, כלומר עפיפון המרחף בחלל החדר בלי שהותיר רושם.
התנגדות ליועמ"ש הפכה לאות כבוד
מה קרה עם חוק הסדרת המקרקעין (שהוא למעשה חוק סיפוח קרקעות השייכות לאחרים)? החוק הזה עבר שלוש קריאות ולא עזרו המחאות של מנדלבליט, שאף סירב להגן על דבר החקיקה הזה בפני בג"ץ. מה קרה לחוק שהופך יועצים משפטיים למינויים פוליטי של השרים? הוא נמצא בשלבים מתקדמים של הכנה לקריאה שנייה ושלישית - וזאת למרות מחאות מנדלבליט.
היועמ"ש גם התנגד לחקיקת פסקת ההתגברות (עוד לא עברה),התנגד לחוק עונש מוות למחבלים (עבר קריאה טרומית), התנגד לחוק איסור פרסום המלצות משטרה (עבר בגרסה מרוככת), התנגד לחוק פיצול חטיבת החדשות של תאגיד כאן (עבר שלוש קריאות ונמצא בפני בג"ץ), התנגד לחוק המואזין (עבר קריאה טרומית), והרשימה עוד ארוכה.
נדמה שהייעוץ המשפטי לממשלה סובל מרפיון. חוסר אפקטיביות. שרת המשפטים, איילת שקד, אמרה זאת בקולה בכנס לשכת עורכי דין שנה שעברה: "הכנסת רשאית לחוקק חוקים גם אם היועץ המשפטי לממשלה מתנגד להם".
שקד, מנדלבליט, אילטוב, וגם שר הביטחון, אביגדור ליברמן, וראש הממשלה, בנימין נתניהו, שכחו בשנים האחרונות, שלקדם חוק בניגוד לייעוץ המשפטי יכול להתרחש כחריגה זמנית. לאחרונה נראה שזה הפך לכלל. מעבירים כל דבר חקיקה שהיועץ המשפטי התנגד אליו. זה הפך אצלם לאות של כבוד.