אתר בנייה / צילום: איל יצהר
"הטיפול בהכנת קוד הבנייה המשולב נמסר לאחריות משרד הבינוי, שיהיה עליו להתייעץ בעניין זה עם משרד הפנים; העדכון של תקני הבנייה נמסר לאחריות משרד הכלכלה, באמצעות מכון התקנים ובתיאום עם משרד הבינוי, משרד הפנים והמשרדים הייעודיים העוסקים בבנייה ובפיתוח ". זהו אינו מערכון ישן של אפרים קישון, אלא התייחסותו של מבקר המדינה למצב של הכנת קוד בנייה בדוח משנת 2014. המילים הספורות הללו מתארות באופן די ממצה את התנהלות ממשלות ישראל בכל הנוגע לכלל ההמלצות של ועדת זיילר, ב-15 השנים האחרונות.
ההתמוטטות של אולם ורסאי בשנת 2001 במהלך חתונה, שבעקבותיה נהרגו 23 ונפצעו 380, הביאה להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט ורדי זיילר ז"ל. הוועדה נדרשה בכתב המינוי להציע רפורמה מערכתית, שכוללת את תהליכי הרישוי ובקרת האיכות על התכנון והביצוע של מבנים, וזאת כדי למנוע אסונות דומים או אף חמורים יותר במקרה של אירועים חריגים כדוגמת רעידות אדמה. הוועדה הגישה מסמך בן 412 עמודים, אשר פירט באופן מקיף כיצד ניתן יהיה לקטוע את ה"מעגל השוטה" (תחלואי ענף הבנייה) ולבנות תחתיו "מעגל חכם".
היא הציעה פתרונות מפורטים לנקודות התורפה בענף תוך מיסוד מערכת של רישוי, תכנון ובקרה שתוודא שתוצרי מערכת הבנייה יהיו ברמת איכות ובטיחות הולמת. אף על פי שהמסקנות אושרו במלואן על ידי הממשלה כבר בשנת 2006, מרביתן עדיין אינן אפילו קרובות לכדי מימוש. הנושא של קוד בנייה מאוגד ונגיש המוזכר לעיל הוא רק דוגמה אחת לאוזלת היד הממשלתית.
ועדת זיילר הצביעה על שתי נקודות תורפה מרכזיות בענף הבנייה. הראשונה היא מערכת הרישוי ברשויות המקומיות, האחראית למתן היתרים הן להיבטים המרחביים-אדריכליים של המבנה (צורה, שטח וכו'), והן להיבטים ההנדסיים והבטיחותיים. נקודת תורפה שנייה שזיהתה הוועדה היא שאלת האחריות: על מי מוטלת האחריות לתקינות המבנה. הוועדה הציעה פתרונות כוללים לשתי הנקודות.
כל זה טוב ויפה, אך כאמור כמעט אף אחת מהמלצות הוועדה המפורטות לא יושמה עד היום. מדי שנה נבנות כ-50 אלף יח"ד, כלומר, מסה משמעותית של בניינים אשר חלקם באיכות ובמידת בטיחות ירודה, דבר שהיה נמנע לו המסקנות היו מיושמות. בכל שנה שעוברת הנזק למשק הישראלי ברמת המקרו ולאזרח הפרטי ברמת המיקרו הולך וגדל. ברמת המיקרו זה ברור: אנחנו חיים בבניינים שספק אם כולם מספיק איכותיים ובטיחותיים. ברמת המקרו המצב לא פחות כואב: נדל"ן הוא נכס משמעותי של המדינה, אשר הפעילות בו מהווה 6-8% מכלכלת המשק. בניין הוא נכס לאומי שאמור להחזיק לפחות 50 שנה. כאשר הבניין דורש פעילות שדרוג ותיקון תוך מספר שנים הקטן משמעותית מ-50 שנה, מדובר בהפסד כלכלי ניכר: יש הערכות לפיהן עלות "אי איכות" יכולה להגיע ל-3%-4% מערך המבנה.
אבל הבעיה האמתית פה היא ההתנהלות הלא-אחראית של הממשלה. דוח ועדת זיילר הוא פנינה נדירה מהבחינה שההסכמה על חשיבות יישום המלצותיו הייתה גורפת. עם זאת, אין שום דבר נדיר במה שקרה מרגע ההסכמה. כל משרד ממשלתי מפיל את האחריות ליישום המסקנות על משרד ממשלתי אחר, ואף אחד לא מוכן לקחת על עצמו אחריות ליישום מסקנות בדבר הפעלת מערך שיוודא שמאות אלפי יחידות הדיור שיאכלסו את הציבור הישראלי לעשרות השנים הבאות אכן תהיינה איכותיות ובטיחותיות, כפי שמצופה ממשק מודרני.
■ הכותב היה חבר בוועדת זיילר, חבר איגוד המהנדסים לבנייה ותשתיות, לשעבר דיקן הפקולטה להנדסה אזרחית וסביבתית בטכניון, ראש המכון הלאומי לחקר הבנייה.