תערוכה | המוזיאון מציג את עצמו III: ממשיכים ללכת בשדות

בין ההיסטוריה לאמנים העכשוויים, חידוש התצוגה של אוסף האמנות הישראלית במוזיאון תל-אביב היא תערוכה חשובה ומעניינת

מרב קמל וחליל בלבין
מרב קמל וחליל בלבין

התערוכה "המוזיאון מציג את עצמו III - רחוק-קרוב, חידוש התצוגה של אוסף האמנות הישראלית", שנפתחה לאחרונה במוזיאון תל-אביב, היא טיול בפארק. הנה זריצקי וסטימצקי עומדים זה לצד זה בפינת החלל, נותנים אוויר ורוח; הנה שבת בקיבוץ של יוחנן סימון שזועק טבע; הנה הפסל "הוא הלך בשדות" של יגאל תומרקין במלוא תעוזתו, ניצב כמו פריחה מדהימה; מרדכי ארדון בולט במשיכות המכחול המופתיות שלו, ומשם הופ, לאמנות המינימליסטית הגיאומטרית שמפרקת ומרכיבה מחדש את הישראליות; והנה בסוף גם בועז ארד, בעצמו פרק טרגי בתולדות המקומיות, עם נברשת עשויה בטכניקה מעורבת ובגוונים מובהקים, מעלה שאלות על הגמוניה.

"לאמנות הישראלית יש מאסה מצטברת", אומרת אלן גינתון אוצרת התערוכה שמספרת על החידושים באוסף המוזיאון: "חידשנו בעיקר את החלק העכשווי באוסף, אבל לתערוכה יש גם שלוחות היסטוריות. חידשנו את האוסף גם עם עבודות משנות ה-40 וה-50, כמו למשל ציור שמן ענק של גרשון קניספל שמתייחס לאקט החתימה על חוזה שלום בעכו בין ערבים ויהודים. זה ציור מונומנטלי לא מוכר שמבוסס על הדפס של שמעון צבר, אמן ישראלי שעזב באכזבה ללונדון. או למשל, ציור שמן ענק של פרי רוזנפלד מ-1947, שמציג לוחמי פלמ"ח ביער בן-שמן. אלה עבודות ששכבו במחסנים ולא הוצגו. הוספנו גם עבודות של אמנים עוד פחות ידועים כמו הפסלת חוה מחותן. זה פרק בהיסטוריה שאיש לא מכיר".

עבודות של אליהו אריק בוקובזה
 עבודות של אליהו אריק בוקובזה

בתערוכת האוסף מוצגות גם עבודות של אמנים עכשוויים, שהצטרפו אליו לאחרונה - חלקם בעבודות שמתכתבות בעצמן עם תולדות האמנות הישראלית. כך, למשל, חליל בלבין ומרב קמל מציגים קבוצת עבודות שבהן בובות בד מגלמות סצנות מדומיינות מן ההיסטוריה של האמנות הישראלית: גניבת ציור של רפי לביא מהמוזיאון וחטיפת הדמות המצוירת בדיוקן נערה של משה קסטל. או הציורים של אליהו אריק בוקובזה, שמביט על האמנות הישראלית במבט נאיבי כשהוא מסווה ביקורת חריפה - מה שהוביל לכינויו "המתחזה לנאיבי". עבודה אחרת, רפלקסיבית באופן מובהק, היא של רועי מנחם מרקוביץ, שראה בילדותו את הפסל של יצחק דנציגר, חושן, מבעד לחלון של בנק דיסקונט והחליט ליצור גרסה משלו בשיטת עשה זאת בעצמך.

"היית חושבת שאמנים צעירים לא מכירים את חושן של דנציגר, אבל יש אמנים עם יחס חזק מאוד להיסטוריה", אומרת גינתון, "כנראה שעושים עבודה טובה בבתי הספר לאמנות".

איזו אמירה ניתן לחלץ על השינוי של האמנות הישראלית לאורך השנים בתצוגה החדשה?

"החטיבה החשובה ביותר של העבודות והשמות החדשים שהצטרפו לאוסף היא בעלת אג'נדה רב תרבותית ומתייחסת להגירה ולארצות המוצא של ההורים או של האמנים עצמם. עיסוק חברתי אחר הוא בסיפורי יהדות תימן, למשל, או במותם של פועלי בניין. היו שנים שבהן האמנות הישראלית רצתה להיות אוניברסלית-אבסטרקטית וכמה שיותר בינלאומית, ואילו עכשיו יש חזרה אל הנרטיבים האישיים והמקומיים ואל העיסוק בזיכרון".

התערוכה מציגה במוזיאון תל-אביב עד סוף 2018.