הדו"ח האחרון של ה-OECD על המשק הישראלי, שפורסם בתחילת השנה, קובע באופן חד וברור כי הצמיחה הכלכלית בישראל רחוקה מלהיות מכלילה - כלומר לא נהנים ממנה כלל האוכלוסיות ברמה דומה. כלכלני הארגון מזהירים כי אם מצב זה לא יתוקן בהקדם, בעוד כמה עשורים תפגר ההכנסה של הישראלים בכ-30% אחרי הממוצע של מדינות ה-OECD. זה יהיה מחיר של האפליה, של השארת קבוצות שלמות מאחור ושל תכנון לקוי בכל מה שנוגע לטווח הארוך.
הדגש ששמים ב-OECD, אך לא רק שם, על צמיחה מכלילה הוא אחת התוצאות המרכזיות של המשבר הפיננסי והכלכלי שפרץ בשנת 2008 והוביל לשינוי יסודי בתפיסה של ארגונים כלכליים מרכזיים לגבי מהותה של הצמיחה. ארגונים כמו קרן המטבע הבינלאומית, הבנק העולמי וה-OECD אינם מסתפקים בצמיחה כלכלית, אלא מציינים שעל צמיחה זו להיות מכלילה, כלומר כזאת שכל החברה נהנית מפירותיה ולא מובילה להגדלת פערים.
תחזית התוצר בישראל
דו"ח ה-OECD, שפורסם במארס האחרון, הציג אמנם שבחים על הצמיחה והתעסוקה בישראל, אך גם דאגה וביקורת לגבי הפערים בחברה, המצב הירוד של התשתיות, רמת החינוך בישראל וההיקף הנמוך של השירותים החברתיים שניתנים לאזרחים. הארגון הזהיר כי רמת החיים בישראל תיפגע, אם מצב לא יחול שינוי במבנה המשק והחברה בישראלבהקדם.
ההזהרה של ה-OECD מעלה שתי שאלות: מהם התהליכים שמובילים אותנו למצב של פיגור בטווח הארוך בהשוואה למדינות האחרות, והאם ניתן לשנות אותם באמצעות שורה של שינויים ורפורמות?
איך בוחנים האם צמיחה היא מכלילה? לפי ההגדרות של ה-OECD קיימים שלושה קריטריונים לכך: הראשון, עד כמה הצמיחה תורמת לצמצום העוני והגברת השוויון בחלוקת הכנסות, ומעבר לכך עד כמה היא תורמת ללכידות החברתית בכל מדינה ומדינה; השני, עד כמה הצמיחה מיטיבה עם כל האזורים הגיאוגרפיים של המדינה ומוחקת פערים בין אזורים שונים; והאחרון, עד כמה יש איזון בצמיחה בין מגזרים שונים בכלכלה, בין החלק הפועל בשוק המקומי לעומת זה שפונה לשווקי חוץ, בין תעשיות שונות, ובין תעשייה, מסחר ופיננסים.
כל מי שמכיר את הנתונים על המשק והחברה בישראל יודע עד כמה אנו רחוקים מקיום של אפילו אחד מהקריטריונים האלה. הצמיחה בישראל לא תרמה לצמצום העוני והאי שוויון, ואף ניתן לטעון שהיא הרחיבה אותם. אזורי הפריפריה בישראל נותרו מאחור, גם במונחים של הכנסה לנפש וגם במונחים של איכות השירותים. שוק העבודה מאופיין בקוטביות גדולה מאוד בכל הקשור לטכנולוגיה, פריון ושכר, כאשר מערכת החינוך מנציחה מצב זה ויוצרת פערים עצומים בהקניית מיומנויות לאוכלוסייה.
אם בישראל רוצים דוגמה מוחשית לאופן שבו נראית מדינה אידיאלית, לפי המדד הזה, ניתן להסתכל על מדד שמפרסם הפורום הכלכלי העולמי ומדרג את המדינות בעלות המדיניות הכלכלית המכלילה. על פי מדד זה, נורבגיה היא המדינה עם הצמיחה המכלילה ביותר, הודות למבנה שוק העבודה שלה, מערכת חינוך איכותית, קרן עושר ועוד (ראו תיבה).
לא כופים לימודי ליבה
כל דו"ח על כלכלת ישראל המפורסם בשנים האחרונות, כולל הדו"ח השנתי של בנק ישראל, מזהה מיד את הקבוצות אשר נשארות מאחור בחברה הישראלית, האזרחים החרדים והערבים. תחולת העוני של שתי קבוצות אלה היא גבוהה מאוד, 45% בין החרדים ו-49% בין הערבים. שיעורים אלה הופכים את ישראל למדינה עם תחולת העוני הגבוהה ביותר בין מדינות ה-OECD. כלכלני הארגון לא התקשו בזיהוי מקור הבעיה: רמה נמוכה מאוד של מיומנויות המוקנות לילדים של קבוצות אלה, והיעדר תוכניות אמיתיות לשיפור יכולותיהם.
אלא שהסיבות למצבן של אוכלוסיות אלו אינן נעוצות במדיניות שניתנת לשינוי בקלות. העובדה שהחברה הישראלית מאורגנת על פי "מגזרים", ולא על פי שיקולים של אזרחות או תושבות, היא תוצאה של מדיניות מכוונת, בת עשרות שנים. השאלה היא האם קיים הרצון הפוליטי לבטל מצב בו ה"מגזר" אחראי לתיווך המדיניות הממשלתית כלפי אזרחי המדינה.
הדבר מוביל לכך שצמצום הפער בין הרצוי למצוי אינו כל כך פשוט, ונשאלת השאלה האם ניתן לאמץ את המלצות ה-OECD לגבי ישראל, למשל לכפות לימודי ליבה על כל האוכלוסייה החרדית בישראל, או לסיים מדיניות בת 70 שנה של הדרת אזרחים ערבים מחלקים גדולים משוק העבודה בישראל, על ידי מדיניות פעילה של הקניית מיומנויות ושיפור משמעותי בלימוד השפה העברית. אמנם הממשלה הנוכחית השקיעה 15 מיליארד שקל בתוכנית חומש למגזר הערבי, אך אלו לא מיועדים למתן תקציבים עודפים כדי לחפות על האפליה התקציבית עד כה, אלא רק בהקצאת תקציבים בהתאם לחלקם באוכלוסייה.
לעת עתה התשובה לכך היא שלילית, לפחות על פי ההצהרות של שרי הממשלה עצמם, וראשי הקואליציה שתומכת בממשלה עצמה. המשמעות הישירה של עמדה זו היא שהממשלה מעדיפה להסתכן בפיגור ברמת החיים בישראל על פני האפשרות של זעזועים פוליטיים וחברתיים לאורך זמן.
הפריון לעובד לפי מגזרים עסקיים
החברה משתנה, למרות הפוליטיקה
העובדה שהממשלה נמנעת מביצוע שינויים נדרשים במשק הישראלי, לא בהכרח חוסמת את האפשרות של צעדים בכיוון הרצוי. כך, יכול להיות שהשווקים והציבור ייסגלו התנהגויות שיסייעו בהפיכת הצמיחה לשוויונית ומכלילה יותר. תהליכים כאלו התרחשו גם בעבר, והדוגמה הבולטת ביותר לכך היא הירידה המתמשכת בפערים ה"בין עדתיים" בישראל, למרות מאמצי התקשורת והאקדמיה בישראל לשמר אותם בתודעת הציבור.
לפני חמש שנים פירסם פרופ' מומי דהן ממצאים של מחקר שערך ובו בחן את סוגיית פערי השכר בין מזרחיים ואשכנזים בשנת 2011. דהן הראה כי מאמצע שנות ה-90, החל להיסגר פער השכר בין שתי הקבוצות והגיע בסוף התקופה ל-27%, לעומת 40% בתחילתה. יתר על כן, דהן מצא כי משקל ה"מזרחיים" בעשירון העליון השתווה לראשונה למשקלם באוכלוסייה. ההסבר של דהן לתופעות אלה היה כי התשואה הגבוהה להשכלה משך צעירים מזרחיים להגדלת ההשקעה שלהם בחינוך, לרבות השכלה גבוהה.
בשיחה עם "גלובס" הדגיש דהן כי הרחבת היצע ההשכלה הגבוהה, באמצעות מערכת המכללות, תרמה תרומה מכרעת להתפתחות זו, ואיפשרה לצעירים רבים לנצל את העלאת התשואה לחינוך אקדמי. יתר על כן, דהן הדגיש כי לאחר 2011 המשיכה מגמת הצמצום בפער בהכנסות, ובקרב הנשים הוא ירד לאחוזים בודדים.
שינוי נוסף שהתרחש ב"יוזמה" של האזרחים עצמם היא הירידה הגדולה בשיעור הילודה בקרב משפחות ערביות בישראל. המשפחות של האזרחים הערבים החלו לשנות את תפיסתן לגבי הגודל הרצוי של המשפחה עוד בשנות ה-60, וממוצע הילדים לאישה ירד מ-9 ילדים ויותר לאישה, עד לממוצע של 3.3 ילדים למשפחה כיום, כמחצית מהשיעור הממוצע של ילדים לאישה בקרב החרדים.
החברה החרדית עוברת בעצמה שינויים גדולים מאוד, עם הצטרפות גדולה של נשים וגברים לשוק העבודה. קשה לאמוד חלק משינויים אלה, אך אפשר לשער שהמתחים בתוך הקהילות החרדיות בישראל הולכים וגדלים. מחקרם של אלכס וינרב ונחום בלס ממכון טאוב, שפורסם בחודש מאי האחרון, הראה על מגמה של מעבר ילדים חרדים מבתי ספר המשוייכים למגזר זה לבתי ספר ממלכתיים, דבר המרמז על ירידה בנכונות לקבל את דפוסי ההתנהגות של המגזר החרדי.
שינויים אלו עשויים להשפיע על התחזיות לגבי גודלה של החברה החרדית וההתנהגות של הפרטים המשתייכים אליה בטווח הארוך. כך, התחזית לפיה החרדים יהוו כרבע מאוכלוסיית המדינה יכולה להיות תחזית מופרזת, או לחילופין, היא תהיה מדוייקת, אבל שיעורי התעסוקה בהם ישתוו לאלו של כלל האוכלוסייה. שינוי במאפייני התעסוקה שלהם יכול להיות תוצאה של מדיניות הממשלה, אך כמו שהראנו פה, גם תוצאה של תהליכים שיתחילו מלמטה, למשל בגלל הרצון של חלק מהאוכלוסייה לצאת מחיי העוני.
פריון, קיטוב ופערים מעמדיים
גם אם הסוגיה העדתית יורדת בעוצמתה, ובמקביל נרשמות תמורות חברתיות גדולות בחברה, הרי ששוק העבודה הישראלי ממשיך להצביע על אי שוויון גדול ופערים עצומים בפריון בין מגזרי המשק. הבעיה אינה פערים עדתיים, אלא פערים מעמדיים שמאיימים על פריון במשק ועל הלכידות החברתית, ועלולים לגרום לאותה תוצאה עגומה עליה מדבר הדו"ח של ה-OECD. באותה מידה הבעיה אינה רק "ערבים וחרדים" ששואפים לשינוי, כפי שניתן לראות בנתונים על הילודה במגזר הערבי ומעבר של ילדים חרדים לבתי ספר ממלכתיים. הבעיה היא מבנית, ולא "מגזרית".
הבעיה המבנית באה לידי ביטוי בממצאים של שני חוקרים במרכז טאוב, גלעד ברנד ואיתן רגב, אשר בדקו את התפתחות הפריון והשכר במגזרים השונים של המשק. הם מצאו שהחל מאמצע שנות ה-90 היה מעבר של עובדים שנפלטו מתעשיות מסורתיות שהתחרו עם רמה טכנולוגית נמוכה לתעשיות ושירותים שכלל לא מתחרות עם חברות מקבילות מחו"ל. התוצאה היתה נתק בין המגזרים האלה למגזרים שמבוססים על טכנולוגיה מתקדמת, בין אם כאלה שהתחרו עם חו"ל או כאלה שעבדו רק עבור השוק המקומי. הניידות של עובדים מחלק אחד בכלכלת ישראל לחלק השני היא בעצם אפסית.
בעניין זה אפשר להביא גם את המסקנות של מאמר שפירסמו שתי חוקרות של אוניברסיטת חיפה בכתב העת "סוציולוגיה ישראלית" לפני שנתיים. על פי ד"ר טלי קריסטל וד"ר אלינה רוזנפלד-קינר, החל מאמצע שנות ה-90 נרשם בשוק העבודה המקומי תהליך של "קיטוב", במקביל להתפתחות דומה במרבית המשקים במדינות המתועשות. המילה קיטוב מתייחסת למצב בו ישנה ירידה משמעותית בהיצע המשרות בעלות שכר בינוני במשק, ובמקום זאת חלה עלייה בשתי הקצוות של התפלגות השכר.
לפי החוקרות, הטכנולוגיה מסבירה רק חלק מתופעת הקיטוב, מכיוון שבניגוד למדינות כמו ישראל, ארה"ב ובריטניה, שבהן תהליך הקיטוב היה מהיר וחריף, במדינות בהן קיימים איגודים מקצועיים חזקים, מדיניות מקיפה של הממשלה בשוק העבודה ואכיפה של חוקי עבודה, הקיטוב מתון יותר. חלק מתהליך הקיטוב נבע אמנם מכניסה לשוק העבודה של עובדים בעלי מיומנויות נמוכות ושכר נמוך, אך דווקא הוא משקף את היותן של שתי כלכלות בישראל - כלכלת ההיי-טק והכלכלה המסורתית (מסחר ושירותים) בעלת הפריון הנמוך. הניידות בין שתי הכלכלות היא כאמור מוגבלת, ולכן ניתן להניח כי הפעם לא יספיקו שינויים וזרמים תת-קרקעיים בחברה החרדית ובחברה הערבית.
בסופו של דבר, אם להסתמך על כיווני המדיניות הכלכלית הנוכחית, המבנה הדו-קוטבי של המשק הישראלי לא ייעלם בשנים הקרובות. יתר על כן, ישראל, כמו יתר המדינות המתועשות, נכנסת למהפכה הדיגיטלית החדשה עם כניסת הבינה המלאכותית לפעולה. הצפי הוא להחלפת עובדים על ידי מכונות, על יסוד חדירת טכנולוגיות דיגיטליות לענפי המשק השונים. במציאות זו יש חשש מפני אובדן משרות בכל רמות השכר, אך בפרט ברמות הבינוניות והנמוכות. במצבו הנוכחי, המשק לא קרוב להיות ערוך לכך. אולי בעתיד יטענו שרי הממשלה שבנטרול המחשבים והרובוטים, מצבנו מצויין.
כך נראית מדינה שעושה את זה נכון
בחודש ינואר האחרון פירסם הפורום הכלכלי העולמי דירוג מדינות לפי המדיניות הכלכלית המכלילה שלהן. במקום הראשון דורגה נורבגיה ואחריה דורגו איסלנד, לוקסמבורג ושווייץ. מה ההסברים להצלחה של נורבגיה ביצירת מדיניות כזאת? לפי אנשי הפורום, קיומם של איגודי עובדים חזקים הוא אחת הסיבות העיקריות לכך, כאשר יותר ממחצית כוח העבודה שייך אליהם, והחוזים הקיבוציים מכסים 70% מהמועסקים. הדבר מגן על הכנסות העובדים, מבטיח רמה יחסית גבוהה של שכר וביטחון תעסוקתי רב ומחייב רמה גבוהה של פריון עבודה.
בנורבגיה קיימת גם מחויבות למערכת חינוך איכותית, המשקיעה משאבים גדולים בהכשרת מורים ומעודדת אותם להשלים לימודי תואר שני. המערכת פתוחה ונגישה לכל, ומבטיחה הקניית מיומנויות לכלל האוכלוסייה. המערכת כוללת תכניות ליבה במתמטיקה, מדע וטכנולוגיה.
סיבות נוספות הן הפניית רווחי הגז והנפט לקרן מיוחדת שמשמשת למימון תוכניות רווחה עבור האוכלוסייה כולה, ולתמיכה בתוכניות כלכליות ארוכות טווח; נגישות של יזמים למימון ממשלתי כדי לתמוך בתוכניות חדשנות; ומחויבות למחיקת פערים מגדריים והדרת נשים משוק העבודה, תוך צמצום פערי השכר בין גברים לנשים ל-80%, מן הנמוכים בעולם.
אפשר להסתכל על רשימת המאפיינים הללו כסוג של תקן למדיניות כלכלית מכלילה, שבאמצעותו ניתן לבחון את המרחק בין המדיניות בפועל, למדיניות הרצויה כדי למנוע את שקיעתה של הכלכלה והחברה בישראל. המרחק הזה משקף את הסיכון כי ישראל תישאר מאחור.
אותו תקן יכלול מערכת חינוך אשר מדגישה הקניית מיומנויות לתלמידיה, מערכת רווחה שדאגה לקיומם של שירותים חברתיים בהיקף רחב ובאיכות גבוהה, קיומם של איגודים מקצועיים, אשר יגבילו מאוד את הפגיעה בעובדים בגין הכנסת טכנולוגיות חדשות. התקן יכלול גם מדיניות ממשלתית אקטיביסטית בשוק העבודה, אשר תדאג לעודד פריון וחדשנות, תוך הגנה על העובדים וויסות בין ביקוש להיצע, מבלי לפגוע בפעילות השווקים. בשורה התחתונה, התקן מחייב הסתכלות של הרשויות השונות על כל אזרח ואזרחית כשווה זכויות ליתר, וזכאי מעצם הגדרתו כאזרח להגנה של מדיניות אוניברסלית להגנה מפני עוני ומחסור.