מנל רשות המסים, ערן יעקב / צילום: שלומי יוסף
צפייה בדיוני הוועדות הכלכליות של הכנסת מזכירה לעיתים קרובות צפייה במשחקי המונדיאל. הנטייה הטבעית היא להצטרף להמונים המריעים ביציעים, שכביכול המשחק מתנהל עבורם. אלא שאז נזכרים כי רוב השחקנים שמתרוצצים על המגרש כבר מזמן שכחו מה פירוש המושג "עממי"; שכל מסירה מרהיבה וכל גול שהם מבקיעים לעיני הצופים והמדיה נועדים לקדם את הקריירה האישית שלהם בטווח הקצר או הארוך; ושמאחורי הקלעים מושכים בחוטים באופן סמוי - לפחות במונדיאל - ספונסרים עם אינטרסים עסקיים ששווים מיליארדים. לפתע פתאום המשחק הופך לפתע להיות חוויה ספורטיבית בערך כמו מסחר באופציות בוול סטריט.
נזכרנו בתמונה הרחבה כשצפינו בדיון שהתקיים בשבוע שעבר בוועדת הכספים בנושא הפחתת שווי השימוש על רכב צמוד - המס שמשלמים בעלי רכב צמוד על השימוש הפרטי שלהם בו. הדיון היה עוד שלב במאבק המתמשך של ועדת הכספים לשכנע את האוצר להוריד את שווי השימוש מסביבות 2.5% בחודש ממחיר המחירון של הרכב החדש, השיעור כיום, לאזור ה-1.8%. על הדרך נשמעו קולות בוועדה שקראו להעניק פטור מלא או מדורג לרכבי עבודה ("רכבי אינסטלטורים"), הועלו הצעות להקטין את שווי השימוש שמשלמים שומרי שבת, לבסס מיסוי על השימוש בפועל ברכב בסיוע טכנולוגיות מתקדמות, להפחית את השווי על רכב ישן ועוד. מהצד השני ניצבו שומרי הסף של רשות המסים, שבנו על המגרש "בונקר" מבוצר שחסם כל ניסיון להגיע אל השער.
מאבק על הקוויאר?
לכאורה, קל מאוד לבחור איזו קבוצה להריע מהיציע. לקבוצה הבלתי אהודה שייך, כרגיל, משרד האוצר, שהפך את מס שווי השימוש על רכב צמוד לפרה חולבת. כזו שמכניסה לקופה למעלה מ-5 מיליארד שקל בשנה.
כבר כתבנו כאן לא פעם, ונחזור על זה שוב: שווי השימוש ברכב צמוד הוא עוד נגזרת שלילית, אחת מני רבות, של מיסוי הרכב האגרסיבי שהתמסד בישראל. השווי נועד למסות, במקורב, את הערך הכלכלי של השימוש הפרטי ברכב צמוד, אלא שמלכתחילה רוב המרכיבים של אותו "ערך" מקורם במיסוי: החל במחיר הרכב עצמו, שקרוב למחציתו הוא מסים; עבור דרך עלות השימוש בדלק, שלמעלה מ-60% ממנה היא מסים; וכלה באגרות, ביטוחים ותחזוקה/חלפים, שגם הערך הכלכלי שלהם נגזר ישירות ממיסוי כבד. אם המיסוי על רכיבי עלות הרכב הללו היה קרוב לממוצע ב-OECD, שווי השימוש למקבלי הרכב הייתה נחתך בעשרות אחוזים אפילו בשיטת החישוב הקיימת.
נזכיר שהעניין הציבורי בנושא שווי השימוש, שנחשב לסוג של סטטוס קוו כמעט מתחילת העשור, התלהט מחדש בעקבות ניתוח כלכלי שפרסם הכלכלן הראשי באוצר ביוני אשתקד. בניתוח נחשפו לראשונה נתונים פנימיים וחשאיים אודות היקף הגבייה בגין זקיפת הטבת הרכב, שעד אז הוסוו היטב בתוך הסעיף הכללי של ההכנסות ממס הכנסה.
בסקירה נכתב כי עדכון זקיפת הטבת הרכב הצמוד ב-2008, שנועד לסגור גביית חסר, "הכביד את נטל המס על בעלי רכב צמוד ב-2.2 מיליארד שקל". ואם לא די בכך, הרי שהאוצר הוסיף שמן למדורה וציין כי "זקיפת ההטבה בישראל היא גבוהה בהשוואה לשאר מדינות ה-OECD".
שני הנתונים הללו צוטטו ללא הרף בחודשים האחרונים ובישיבה של ועדת הכספים בשבוע שעבר נופפו בהם הנוכחים כמעין דגל ציבורי-עממי. אלא שאם כבר משתמשים באותה סקירה של האוצר, ההגינות מחייבת לציין גם את שאר הנתונים המרתקים שהוצגו בה.
הסקירה ניתחה את בסיס הנתונים של מינהל הכנסות המדינה, שכולל נתונים על ההכנסות החייבות במס, נתונים אישיים של הנישומים ועוד, וכך נאמר בה: "בממוצע כ-10% מכלל אוכלוסיית השכירים הם בעלי רכב צמוד. שיעור זה הולך וגדל עם רמת ההכנסה - מפחות מ-5% עד העשירון השביעי... ועד העשירון העליון שבו 50% מהשכירים הם בעלי רכב צמוד... לרשות העשירונים העליונים גם עומד רכב יקר יותר. בממוצע מחיר הרכב הצמוד הינו 138 אלף שקל. הוא עולה מכ-70 אלף בעשירונים הנמוכים ועד 163 אלף בעשירון העליון". וכמובן, אי אפשר להתעלם מהמשפט האחרון: "בממוצע, בעל רכב צמוד בישראל משתכר 30 אלף שקל לחודש, פי 3.7 משכיר שאינו בעל רכב צמוד".
בהסתמך על הנתונים הללו, נראה כי המאבק הציבורי העז, הסוער ורווי היצרים שמתנהל בוועדת הכספים בשמם של החשמלאים והאינסטלטורים העשוקים, הוא לא על הלחם ואפילו לא על החמאה. קרוב יותר למאבק על הקרואסון או הקוויאר של כמה מקבוצות האינטרסים חזקות במשק.
ואם כבר מזכירים הגינות, בדיון כל כך "חברתי", כביכול, היינו מצפים מהמשתתפים - ובראשם חברי הכנסת שמקבלים רכב צמוד די יקר בליסינג ומשלמים בגינו שווי שימוש חודשי - להצהיר לפרוטוקול האם יש להם רכב צמוד ולפיכך יש להם עניין אישי בנושא. סתם ככה, בשביל הגילוי הנאות ותחושת השקיפות הציבורית.
יצוין כי ההסכם בשנת 2007 שהוביל לשיטת שווי השימוש החדשה כלל אמנם העלאת שווי שימוש בהיקף של 2.2 מיליארד שקלים, אך במקביל הפחתה במס ההכנסה של 3.1 מיליארד שקלים. בעוד שההעלאה התרכזה בצמצום העיוות של משתמשי הרכב הצמוד, הרי שההפחתה נעשתה לכלל משקי הבית ברמות שכר של 10-20 אלף שקלים בערכים של אז.
היום שאחרי ההפחתה
לפני מספר חודשים, כשדיווחנו כאן על התלהטות המאבק לשבירת הסטטוס קוו בנושא זקיפת שווי השימוש, הערכנו שקלושים הסיכויים שזה יקרה בפועל. מבחינה פיסקלית, ההערכה הזו עדיין תקפה.
בין שהעלאת שווי השימוש ב-2008 הייתה מוצדקת ובין שלא, כיום, עשר שנים אחרי, מדובר בסעיף בעל משקל לא מבוטל בהכנסות המדינה ממסים. אם "לוחמי השווי" ישיגו הפחתה של 30% בזקיפה החודשית, כפי שהם דורשים, המהלך יתורגם לאובדן הכנסות כ-1.6 מיליארד שקל בשנה. זה סכום לא זניח, שמן הסתם כבר "ממושכן" היטב בתקציב המדינה. יתר על כן, כבר ראינו בשנים האחרונות צרכים כלכליים חיוניים ובוערים לא פחות מרכב צמוד - כמו תקציבים לבריאות, חינוך ואיכות הסביבה - שנדחו בטריקת דלת בגלל סכומים קטנים יותר.
מצד שני, כפי שיודעים היטב גם בוועדת הכספים, אנחנו חיים כיום בסביבה פוליטית לא יציבה וכאשר הבחירות מתקרבות ועל הפרק ניצבת תמיכה של קבוצות אינטרסים כלכליות חזקות, ועדי עובדים וכו', פתאום נמצאים גם מקורות מימון עלומים.
לפיכך חובה עלינו לשקול איך ישפיע מהלך כזה, אם יעבור, על שוק הרכב הישראלי. ברשימת המרוויחים המיידיים אפשר לכלול את ענף הליסינג התפעולי. הצמיחה בענף הליסינג נכנסה להקפאה עמוקה - ועל פי נתוני האוצר אפילו לנסיגה מתמשכת - לאחר עדכון שווי השימוש בעשור הקודם.
אין זה סוד, שחלק נכבד מחברות הליסינג מנהלות קרב הישרדות מתמשך בפעילות הליבה שלהם. הפחתה משמעותית בשווי השימוש תזרים אנרגיה חדשה לענף ובהינתן המשך היציבות בתעסוקה במשק, היא תרחיב את מעגל השכירים שיבחרו לקבל רכב צמוד. במקביל אפשר לצפות להאצה בתהליך השדרוג של מקבלי הרכב הצמוד בחברות. כיום, רכבי כביש-שטח ופנאי יקרים יחסית עדיין תופסים חלק קטן משוק הליסינג, והצמיחה אינה מהירה כמו בסקטור הפרטי. אבל הורדת השווי עשוי להקפיץ את הביקוש להם בעשרות אחוזים, בעיקר בציי רכב של חברות לא ציבוריות.
מנגד, מעל נישת הרכב ההיברידי ניצב סימן שאלה. כיום נהנים כלי רכב היברידיים משווי שימוש חודשי מופחת ב-500 שקל (בהיברידיות רגילות) עד 1,000 שקל (בדגמי פלאג-אין). הטבת המס הזו תרמה רבות לקפיצה האדירה במכירות שלהם לציים. אם ההטבה תישאר בעינה, הפחתה של כלל שווי השימוש על כלי רכב רגילים עשויה להגדיל משמעותית את משקלה היחסי של ההטבה להיברידיים ולהמשיך ולהאיץ את המכירות בפלח. לחלופין היא עלולה לייתר את עצמה, ואם תבוטל היא עלולה להחזיר את הפלח כמה שנים לאחור.
דחיפה למס גודש
תופעת הלוואי המעניינת ביותר שעשויה להיות להפחתת שווי השימוש היא מתן דחיפה משמעותית ליישום של מס גודש בישראל. אין זה סוד שתרומתם היחסית של כלי הרכב הצמודים לגודש בכבישים בשעת העומס עולה משמעותית על זו של כלי רכב בבעלות פרטית. מכיוון שממילא תומכי המיסוי על שווי השימוש קוראים לעשות שימוש באמצעים טכנולוגיים עדכניים (טלמטיקה ומערכות איתור) לצורך הבחנה בין נסיעה פרטית לבין נסיעת עבודה, לא נופתע אם רשות המסים תרצה להשתמש בטכנולוגיה הזאת גם לצורך "מיסוי על פי נסיעה", בשילוב עם מיסוי מוגבר על מרכיב הדלק בהטבה. בדרך זו יקבלו בעלי הרכב הצמוד בדלת האחורית את המיסוי שהם חוששים ממנו יותר מכל. בעולם הכדורגל קוראים לזה גול עצמי בדקה ה-90.