השור של וול סטריט / צילום: שאטרסטוק
לנין אמר כי הדרך הטובה ביותר להרוס את החברה הקפיטליסטית היא באמצעות הרס המטבע שלה. באמצעות התהליך המתמשך של ייצור כסף ממשלות יכולות להשתלט באופן חשאי ובלתי מורגש על חלקים גדולים של העושר של אזרחיהם, ובעוד התהליך הזה מרושש רבים הוא מעשיר אחדים.
המחזה הזה של החלוקה מחדש השרירותית של העושר פוגע לא רק בתחושת הביטחון של האזרחים אלא גם באמונתם בחלוקה ההוגנת של העושר.
לנין בהחלט צדק. אין דרך בטוחה יותר וחשאית יותר להפוך את היסודות הנוכחיים של החברה מאשר להרוס את המטבע שלה.
"התהליך הזה מגייס את כל הכוחות ההרסניים של הכלכלה ועושה זאת בדרך שאדם אחד ממיליון מסוגל להבחין בה". במילים האלו תיאר הכלכלן ג'ון מיינארד קיינס בספרו מ-1920 "התוצאות הכלכליות של השלום", את המדיניות שהוא, כמה אירוני, עתיד להנחיל לעולם, ואשר שנים לאחר מותו, כלומר בימינו, תיושם בהיקפים שאפילו הוא לא חלם עליהם.
מאז 1971 ועד היום אנחנו חיים במשטר שבו כסף מיוצר מן האוויר בדמות חוב, על-ידי הבנקים המסחריים והמרכזיים, כמדיניות מכוונת ובהיקפים חסרי תקדים בהיסטוריה האנושית.
כל אחד מבין כי אם מחר הממשלה או הבנק המרכזי יניחו בחשבון הבנק של כל אזרח סכום כסף גדול, נניח יוסיפו אפס ליתרות, וכולם יידעו על הצנחת הכסף הזו לכולם, בתוך זמן קצר כל המחירים במשק יתאימו את עצמם לגידול האחיד והידוע הזה בכמות הכסף, ולא נודע כי בא אל קירבו.
דבר דומה, רק בכיוון ההפוך, קרה בישראל בשנות השמונים, כשהממשלה מחקה שלושה אפסים מהשקל והפכה אותו לשקל חדש. לאירוע לא הייתה כל השפעה על המחירים או על השכר, כולם תוקנו כלפי מטה באופן זהה ומיידי.
אם כך, מדוע כשהבנקים המרכזיים מגדילים את כמות הכסף באופן מסיבי, סה"כ 70 טריליון דולר מאז 2009 (כ-14 טריליון בייצור ישיר של הבנקים המרכזיים - בעיקר כאשראי לממשלות ולבנקים - ו-56 טריליון באשראי שניתן על-ידי הבנקים), כל הקולות הרשמיים והמוסדיים קוראים לכך המרצה או עידוד ורואים בהדפסת הכסף-האשראי המסיבי פתרון ראוי למשבר שנוצר בעקבות בועת האשראי הקודמת?
התשובה טמונה בתהליך, בדרך שעושה הכסף מרגע שהוא מיוצר וכל עוד הוא נע ונד ברחבי המשק, ובפעילות הכלכלית שהוא מייצר אגב כך.
לרוע מזלם של ההמונים כמובן, השלכות התהליך הזה רחוקות מאוד ממה שנדמה למארגניו, ולתוצאות שלו לנין ואחריו קיינס קראו בצדק הרס החברה הקפיטליסטית.
בסימנים של התהליך הזה, עשר שנים לאחר האצתו, אפשר להבחין בכל פינה על פני הגלובוס; ממחירי הדיור בישראל, המרוששים ומשעבדים את הדור הצעיר שאינם נמנים עם העשירון העליון ואת הוריהם, דרך הממשלה החדשה באיטליה, דרך הפער בין המאון העליון לשאר האוכלוסייה בארה"ב, שכמוהו לא היה מאז 1929, ועד שחיתות ממשלתית רחבה ועמוקה, המאכלת את הדמוקרטיה ואת האמון במוסדותיה.
קריסת ברה"מ עוררה תקוות
אחרי התמוטטות האימפריה הסובייטית ב-1989 רבים האמינו שהשיטה הכלכלית הפוליטית והחברתית של המערב, קרי הליברל-דמוקרטיה שבבסיסה גרסאות שונות של קפיטליזם, תאומץ על-ידי רוב מדינות העולם. רבים האמינו כי שיטה זו תביא לעולם צמיחה בריאה ומעמד ביניים פורח וגדל, ועימם יתפתחו חברות הרמוניות, החיות בשלום וברוגע יחסי בתוכן וביניהן.
שלושים שנה חלפו מאז, והאופטימיזם הזה חלף-עבר. רוסיה עצמה התפתחה למשטר של "פייק-דמוקרטיה" הנשלטת על-ידי אוליגרכיה דורסנית. פרויקט האיחוד האירופי נמצא בתהליך של התפוררות עם עזיבת בריטניה והתחזקות הכוחות האירו-סקפטיים בכל מקום. בסין, במקום שהפריחה הכלכלית תביא לדמוקרטיזציה, קיבל הנשיא שי ג'ינגפינג מנדט לכהן עד סוף ימיו באופן שמחזיר את המדינה לנורמות הפוליטיות של מאו צה טונג, וארה"ב, המקוטבת כמו שלא הייתה מאז שנות השישים, בחרה לנשיא מועמד פופוליסטי חיצוני, ובה בשעה רק 19% מהבוחרים רוחשים אמון כלשהו למוסדות הפוליטיים המרכזיים של הרפובליקה, בתי הנבחרים.
כמעט בכל מקום תנועות פופוליסטיות ולאומניות נמצאות בעלייה, כשהן בדרך כלל מונעות על-ידי חוסר שקט חברתי מתפשט והולך.
גם בתחום הכלכלי נרשמה התפכחות מהחלום. מצבו של מעמד הביניים ברוב הדמוקרטיות המערביות הגדולות הורע במידה ניכרת מאז 1990.
בארה"ב למשל, דוח של הפדרל ריזרב מראה כי ארבעה מתוך עשרה אמריקאים לא יכולים להרשות לעצמם הוצאה בלתי צפויה של 400 דולר, ועל פי מחקר של "המכון לחקר תנאי העבודה" המתבסס על נתונים רשמיים, 82% מתושבי ארה"ב שבין גיל 55 ל-64 מצויים בחובות, אשר הכפילו את עצמם בעשרים השנים האחרונות ועומדים בממוצע על 70,300 דולר למשק בית. יתר על כן, לכ-40% ממשקי הבית בקבוצת גיל זו אין אפילו דולר אחד של חיסכון לפרישה.
במקביל, אף כי התמ"ג יותר מהכפיל את עצמו, כוח הקנייה והשכר החציוני נשחקו בעשרות אחוזים (בניגוד למדידה הרשמית, ובגלל העיוות במדידת ההתייקרויות, כוח הקנייה נשחק בפועל בכ-35% בתקופה האמורה). כתוצאה מכך משפחה חציונית אמריקאית שבשנות החמישים יכלה להתפרנס בכבוד ולשלוח את ילדיה לקולג' משכר של מפרנס אחד, חייבת היום תמיכה של שני מפרנסים, וגם אז אין בכך די.
חובות לשכר לימוד לאוניברסיטאות חצו בארה"ב את ה-1.5 טריליון דולר, גידול של פי 25 מאז 1990; חובות על כרטיסי אשראי חצו את ה-1 טריליון, גידול של פי 10; משכנתאות לדיור עומדות על כ-15 טריליון דולר, פי 4.5, וחובות על כלי רכב עומדים על כ-1.22 טריליון דולר.
החוב, האמצעי לייצור הכסף, מטרת מדיניות הבנקים והבנקים המרכזיים, הפך אפוא לאמצעי קיום למעמד הביניים המתרושש.
השמאל והימין מאשימים זה את זה
גלובליזם, קפיטליזם וטכנולוגיה מואשמים באופן תדיר במציאות הזו. השמאל מאשים שאין מספיק מסים, שאין מספיק רגולציה על החברות, אף שיש ממנה יותר משהיה אי פעם בהיסטוריה, ובכלל מי שאשם זה ה"קפיטליזם חזירי", אף כי לא ברור מהי בדיוק המשמעות של הביטוי הזה. הימין מאשים את הגלובליזציה, את המהגרים ואת השמאל, ולשני הצדדים פתרונות בהתאם. השמאל רוצה עוד ממשלה, עוד מסים ועוד רגולציה שתעשה סדר וצדק, הימין מצדו בטוח שהפתרון טמון בלחימה בגלובליזציה, בהטלת מכסים על יבוא - אפילו שהמשמעות היא שהיצרנים המקומיים מזניקים את מחיריהם מיידית - ובמלחמה בכל סוגי המהגרים, אפילו שהם עמוד השדרה של העובדים באמריקה, משדות הארטישוק של קליפורניה לרצפות הייצור של תוכנה בעמק הסיליקון.
על מדיניות אחת שני הצדדים מסכימים בהתלהבות: גידול מתמיד בהוצאות ובחובות הממשלה הפדרלית. שני הצדדים גם מפטירים מדי פעם מס שפתיים בעניין פערי העושר בין ה-1%, ה-0.1% ושאר האוכלוסייה, אך מאחר שמימון הפוליטיקאים מגיע מתורמים, והם ברובם מה-1% או מהחברות הגדולות, וגם המשרות העתידיות של הפוליטיקאים והרגולטורים נמצאות בחברות הגדולות, שמשלמות מעט מסים, ומנהליהן משתכרים עשרות מיליוני דולרים בשנה, ברור כי אין אלו אלא סיסמאות בחירות שנועדו לאוזני ההמון הנבער.
לנבערות הזו דואגת מערכת החינוך, בעיקר החינוך הגבוה, אשר תמורת 1.5 טריליון של חובות שכר לימוד, ועוד כמה תשלומים ישירים מההורים, אפשרה לבנות מערכת השכלה שדומה יותר לקייטנה של ארבע שנים מאשר למערכת המלמדת לחשוב, ובמקום לעודד דיון וחופש דיבור התדרדרה לעיסוק ב"מרחב בטוח" שאין בו "דעות פוגעניות", ואשר חופש וחירות הצטמצמו כדי החירות לבחור את חדר השירותים שאליו הסטודנט רוצה ללכת (הוויכוח בשאלה למי יש זכות ללכת לאיזה חדר נוחיות העסיק באינטנסיביות את כל הקולג'ים בארה"ב בשנים האחרונות, כך שאפילו נשיאים הצטרפו לדיון והביעו דעה).
ההשפעות הגיעו לכל קצוות החברה
התוצאה של הסרת כל מגבלה ממכונת ייצור הכסף של הבנקים המסחריים והמרכזיים הייתה מונומנטלית והיא עוד תילמד בספרי ההיסטוריה של העתיד. האפקטים וההשפעות של הדבר הגיעו לכל קצוות החברה והם ימשיכו ויכרסמו בבסיס החברה הליברלית-מערבית בשנים הבאות, תוך שהם מרחיקים אותה עוד ועוד מן האופטימיות של סוף המלחמה הקרה.
המציאות שבה מעמד הביניים והדור הצעיר שכמעט אינו בעל נכסים שוקעים עוד ועוד בחובות, והעשירון, האחוזון והמאון העליון נהנים ישירות ובעקיפין מכל הכסף המודפס ומעליית ערך הנכסים שהוא גורם, היא בדיוק אותו "מחזה של חלוקה מחדש ושרירותית של העושר, הפוגעת לא רק בתחושת הביטחון של האזרחים אלא גם באמונתם בחלוקה ההוגנת של העושר", כלשון לנין וקיינס.
מכאן קצר מאוד המרחק לתחושה מתחזקת והולכת אצל הצעירים כי השיטה כולה, הדמוקרטיה וכלכלת השוק, הן מקור הצרות.
בסקר שפורסם ב"פורבס" בסוף 2017 התגלה, כי רק כ-30% מבני דור המילניום (ילידי 1981-1996) בארה"ב סברו כי "מאוד חיוני" לחיות בדמוקרטיה, ובאירופה באותה קבוצת גיל רק 32% בחרו "דמוקרטיה" כאחד מחמשת הערכים החברתיים החשובים ביותר. שיטה שבה מתקיים חוסר יציבות אינהרנטי היא חבית דלק המחכה לגפרור, והניסיון ההיסטורי מלמד שתמיד, באופן בלתי צפוי ומשום מקום, גפרור כזה בסופו של דבר מגיע.
הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון זה 22 שנה. כותב הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.Com