כיתת לימוד / צילום: שאטרסטוק
לפני שנים רבות הציגו במדור הסאטירי "דבר אחר" איך כותרת מקבלת בולטות בעיתון לפי האוכלוסייה אליה השתייך האדם, מושא הסיקור. העיקרון היה בסגנון הזה (מהזיכרון): אם קיבוצניק טבע בבריכה הכותרת היתה גדולה יותר מאשר אם הטובע היה מזרחי או תייר. זה אמנם הופיע כבדיחה, אבל ברור שזה קרה הלכה למעשה כמה עמודים קודם, בעמודי החדשות.
האופן שבו מחולק תקציב החינוך היה יכול להישלח היישר ל"דבר אחר", אם הבדיחה לא הייתה על חשבון הציבור הישראלי כולו. גם כשיש תקצוב דיפרנציאלי בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים, תלמיד דתי מקבל יותר מתלמיד יהודי-חילוני ומתלמיד ערבי - בכל רמות מדד הטיפוח (שמשקף בין השאר את הרמה הסוציו-אקונומית של התלמידים). הקיבוצניק שנמצא מעל כולם.
במשרד החינוך מסבירים כי הסיבות העיקריות לתקציבים הגדולים שמקבלים התלמידים הדתיים נעוצות בשעות תפילה ורב שהם מקבלים, וכן בתוספת תקציב שמקבלים עולים חדשים, ושמעלה את הממוצע בקרב כלל התלמידים. אמנם הם לא מקבלים שעות לימוד נוספות, למשל במתמטיקה או בהיסטוריה, אבל הם עדיין מקבלים שעות נוספות, אותן לא מקבלים בבתי הספר הממלכתיים (זה יכול להיות שעת ספרות, תגבור או כל העשרה שהיא).
התוצאה היא שהעוגה מתחלקת באופן מעוות, והעוגה אמנם גדלה בשנים האחרונות בגלל יישום הרפורמות אופק חדש ועוז לתמורה, אך עדיין עדיף לנתב את הכספים לשכבות החלשות - תלמיד חלש הוא אותו תלמיד חלש, ולא משנה אם יש לו כיפה על הראש, אם הוא נוסע בשבת או אם הוא לומד ביישוב ערבי. לא יכול להיות שיעוותו את הקצאת המשאבים בגלל כוח פוליטי כזה או אחר. כאן חובה לציין: מדובר בעיוותים שקיימים כבר שנים ארוכות, ולא החלו בתקופת השר הנוכחי נפתלי בנט. במשרד החינוך אף ציינו כי שעות התפילה צומצמו מעט. אחת הדרכים האפשריות לעשות זאת היא לתת אוטונומיה גדולה יותר לבתי הספר. כך המנהל יוכל להחליט האם הוא מקצה את השעות לתפילות ושיעורים עם הרב או לתגבור במתמטיקה.
זה לא העיוות היחיד שיש בשיטת התקצוב, שבבסיסה היא מנוע לחיזוק החזקים - מורה ותיק עם גמול השתלמות הוא על הנייר גם אמור להיות מורה טוב יותר. במגזר היהודי המורים ותיקים יותר, ועל כן מקבלים שכר גבוה יותר, דבר שמתורגם לתקציב ממוצע גבוה יותר בהשוואה לתלמידים הערבים. דוגמא נוספת היא שבתי ספר תיכונים מקבלים תמרוץ לפתוח מגמות טכנולוגיות, או מקבלים תוספת כספית אם יש בבית הספר ספריה או מעבדה - בעוד שבבתי ספר חלשים אין בכלל את הכסף לבנות את אותה ספריה או מעבדה. גם שיעור זכאות גבוה לבגרות מעניק תקציב נוסף - שוב, לבתי הספר החזקים יותר.
שיטת התקצוב בתיכונים היא בכלל עיוות אחד גדול - היא מסורבלת, מסובכת מאוד להבנה, ומצריכה מומחיות ספציפית, עד כדי כך שבתי ספר שוכרים יועצים כדי שיסייעו להם במיצוי תקציבים. מי שאין לו את הכסף ליועצים, את המודעות או את הקשב לכך - פשוט נדפק. בתיכונים אין עדיין תקצוב דיפרנציאלי רשמי (בבתי הספר היהודים נוצר כזה בגלל תקציבים לבתי ספר בפריפריה, אצל הערבים אין בכלל). אמנם תקצוב דיפרנציאלי חשוב יותר בגילאים המוקדמים, שם מתחילים להיווצר הפערים, אך גם בתיכונים יש לכך חשיבות מכיוון ששם ניתן להכריע אם התלמיד ישלים תעודת בגרות, ואם היא תהיה איכותית או לא.
משרד החינוך משתדל להקפיד להקצות בתוכניות החדשות שלו (למשל החופש של החגים) באופן דיפרנציאלי, אבל כל עוד התקציב הארי יחולק לפי קריטריונים רבים, שמבוססים על מטרות כאלו ואחרות של המדינה (מי אמר שסיוע לעולים חדשים יותר חשוב מסיוע לתלמיד שבא מבית עני?) - לא יהיה פה שוויון הזדמנויות אמיתי.