חיסכון לפנסיה / צילום: שאטרסטוק
מחקר שפרסמו היום שרית מנחם-כרמי ופרופ' אביה ספיבק (לשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל) מהמרכז לפנסיה ביטוח ואוריינות פיננסית של אוניברסיטת בן-גוריון, קובע באופן שאינו משתמע לשתי פנים: הפנסיות הצפויות לדור הנוכחי יהיו רק 38% מהשכר לגברים ו-31% בלבד לנשים. קוראי הטור הזה ודאי לא מופתעים. נכתב כאן לא פעם על יחס התחלופה (היחס בין הפנסיה שתקבלו לשכר האחרון שהרווחתם) הבעייתי בפנסיה הצוברת. בעבר כתבתי שהיחס הזה יעמוד על 30%-40% אצל רוב החוסכים, והמחקר תומך בכך.
תזכורת: מערכת הפנסיה בישראל, כמו מערכות פנסיה במדינות אחרות, מורכבת ממה שנקרא "רובד ראשון" ו"רובד שני". ה"רובד הראשון" בישראל הוא קצבת הזקנה. ה"רובד השני" הוא הפנסיה הצוברת, התלויה בהפרשות העובד והמעסיק, מנוהלת על ידי קרנות פנסיה פרטיות ונקבעת בהתאם למשך תקופת העבודה וכמובן בהתאם לשכר בתקופה זו.
מה המשמעות של הרובד השני? כל עובד ומעסיק מפרישים אחוזים שנקבעו בחוק מהשכר לטובת המושג הזה שנקרא "חיסכון" לפנסיה, בעקבות חוק פנסיית חובה מ-2008. הכסף הזה עובר לקרן פנסיה פרטית שמשקיעה את הכספים בשוק ההון - חלקו באמצעות אג"ח מיועדות המבטיחות תשואה מסוימת של המדינה (כרית הביטחון). הגוף המנהל את הקרן גובה דמי ניהול ובסוף תקופת החיסכון, עם גיל הפרישה, נקבעת קצבה הפנסיה על בסיס החיסכון שנצבר. באופן גס, אפשר לומר שלוקחים את מה שכל עובד חסך בקרן הפנסיה, מחלקים ב"מקדם המרה", שזה מספר החודשים המשוער שנותר לנו לחיות (על פי לוחות של תוחלת חיים) ומשלמים קצבת פנסיה לגמלאי.
האם קצבת הזקנה פלוס קצבת החיסכון הפנסיוני בשכבות החלשות ואפילו במעמד הביניים הנמוך-בינוני תספיק לימי הזקנה? התשובה שלי ושל לא מעט מומחים בתחום הפנסיה היא שזה עלול לא להספיק. זוהי "פצצת הפנסיה" שעליה אני מדבר, שהיא תולדה של כמה גורמים. הגורם הראשון הוא העלייה בתוחלת החיים, שמפחיתה באופן אוטומטי את קצבת הפנסיה (יותר חודשים לחיות, פחות קצבה חודשית. לא נעים, אבל זו המציאות). הגורם השני הוא השכר הנמוך במשק, למרות השיפור בשנים האחרונות. הגורם השלישי הוא אורך חיי החיסכון: למרבה הצער, עובדים מפוטרים ונותרים מובטלים. חלקם בגיל שמקשה עליהם לחזור למעגל העבודה. התוצאה היא פחות שנות חיסכון ופחות קצבה בסופו של דבר. הגורם הרביעי הוא משיכת כספי הפיצויים מסך ההפרשות. לפעמים הדבר נעשה מחוסר ברירה אחרי פיטורים, אבל גם המשיכה הזאת מצמצמת את קצבת הפנסיה.
השורה התחתונה היא ששכירים רבים ימצאו את עצמם עם יחס תחלופה של כ-30% או קצת יותר, וזה נמוך מאוד (חייבים להדגיש: בלי קצבת הזקנה). אם השכר החציוני עומד על יותר מ-6,000 שקל, המשמעות היא קצבה של כ-2,000 שקל. צרפו לזה את קצבת הזקנה, וקבלו סכום שקשה מאוד להסתדר איתו, אם לא צברתם נכסים אחרים או הצלחתם לאגור חסכונות.
לכן המחקר של מנחם-כרמי וספיבק הוא חשוב. ככל שיהיו יותר מחקרים כאלה, יותר ויותר עובדים ייחשפו למשמעות של היקף הפנסיה בגיל פרישה ולירידת רמת החיים הצפויה להם. הוא חשוב לא רק כי הוא קובע שהבעיות הן מעט שנות צבירה ושכר נמוך, אלא גם כי הוא שם דגש על חינוך או "אוריינות פיננסית". המחקר מספר ששורת מחקרים מגלה שהחוסכים עדיין לא מבינים שהפיצויים הם שליש מהחיסכון ערב הפרישה. כלומר, החוסכים בעצמם (הרבה פעמים בלית ברירה) "מחסלים" לעצמם את הפנסיה.