יניב ביטון / צילום: כפיר זיו
חצי מיליון שקל היו צריכים יניב ביטון ובן זוגו אבי לגייס כדי לפתוח בהליך פונדקאות בארצות הברית. הם שברו חסכונות, פתחו את קרנות הפנסיה וההשתלמות, השתמשו בכספי פיצוים, לקחו הלוואות וקיבלו עזרה מההורים. ביטון, שסגר אז עשור כשחקן תיאטרון הקאמרי, הבין שעם המשכורת שלו יתקשה לעמוד בהחזרים, וכשהגיעה הצעה משדרגת שכר מתיאטרון בית ליסין, נפגש עם נעם סמל, מנכ"ל הקאמרי דאז והסביר לו את הסיטואציה.
"זאת הייתה תקופה כלכלית מלחיצה", נזכר ביטון שחובק את הילל ובנימין, תאומים בני שנתיים וחצי עוד מעט. "חצי מיליון זה רק הסכום ההתחלתי, כי מדובר בתהליך מתגלגל. פתאום הם צריכים להישאר בפגייה יותר משבועיים, צריך לשכור רכב, לשלם שכר דירה, ומפה רק מתחילה הדרך להוצאות גידול התאומים, שגם הן גדולות באופן משמעותי".
ממשלת ישראל לא אישרה את הכללת הלהט"בים בחוק הפונדקאות וגזרה את דינם של זוגות חד-מיניים שאין להם אפשרות כלכלית לעמוד בנטל הפונדקאות בחו"ל. מהצד השני, הציבור התגייס השבוע בהמוניו.
"מה שעשתה הממשלה זה מאכזב ומעצבן, ואני לא בורח מהשאלה המוסרית הכללית על פונדקאות וניצול נשים, אבל אם מתירים את ההליך, צריך להתיר אותו לכולם. זה זועק את אי השוויון כשלא נותנים לזוגות או ליחידים חד-מיניים לעבור את ההליך בארץ. כשהיינו בהליך, הרגשתי שכל הזמן יש קומבינות. מצד אחד, המדינה הייתה חייבת להכיר בנישואין של אבי ושלי בארצות הברית, אז אנחנו רשומים בתעודת זהות כנשואים, אבל הזכות שלי לגדל ילדים לא מעוגנת בחוק ולכן אני תלוי ברצונם הטוב של פקידים בביטוח לאומי ובמשרד הפנים.
"מדהים אותי איך מדינת ישראל משתמשת ב'פינק וושינג'. מצד אחד נתניהו מדבר באנגלית אל הקהילה הגאה הבינלאומית, ומתגאה בקבלת השונה אצלנו, אבל לא נותן לנו ללדת ילדים. המהפכה תושלם רק כשהיא תעוגן משפטית ולא כשאיזה פקיד בירושלים יאות להקל עלינו.
"לילדים לא היה ביטוח רפואי כשבאו לארץ, עד שלא קיבלו אזרחות, אחרי שעברנו בדיקת אבהות. היינו צריכים לאסוף הר של מסמכים, צו בית משפט, צו הורות, צו אימוץ, עוד חודש ועוד חודשיים ואז השופט שולח אותנו לעוד הליך".
לפני שהתאומים נולדו, ביטון היה בחרדה מהכול - מההורות, מהפגיעה בפרנסה בגלל הטיפול בתינוקות, מאובדן אוריינטציה בעולם שהכיר כרווק, אבל הבין שהוא חייב לעשות את המעבר הזה משיקולים מקצועיים וכספיים. "התחלתי בקאמרי מיד אחרי בית ספר למשחק. כשאתה נכנס למקום כזה כל-כך צעיר, משהו נצרב בתודעה של כולם שאני קטן וחמוד וצעיר, הרגשתי שאני חייב לצאת מזה, להתחיל במקום בלי עבר.
"באתי לנעם סמל גלוי וחשוף, הודיתי לו על הכול והסברתי שאני צריך לשלם חצי מיליון שקלים לפונדקאות. הוא חיבק אותי ואמר לי, צא לדרך חדשה, תעשה בוחטות, אני גאה בך - ונתן לי את כל הפיצויים. הרגשתי שהוא כמו אבא שמשחרר את הילד שלו. הקאמרי היו נהדרים אליי, אבל לא התחשבו בי ברפרטואר כמו שציפי פינס עושה בבית ליסין. ציפי חושבת מה יהיה התפקיד הבא שלי, בונה עליי".
אחרי ארבע שנים בבית ליסין, אתה כעת בתפקיד הראשי ב"משרתם של שני אדונים", שזה ה"המלט" של הקומיקאים. זאת הפעם השנייה שאתה משחק במחזה. הראשונה הייתה כשגילמת תפקיד משני בו בקאמרי.
"זה היה בתקופה שהייתי שחקן צעיר ואנונימי, לא עשיתי טלוויזיה ואף אחד לא הכיר אותי. מוני מושונוב ביים אותי אז, וזה היה תענוג גדול. דרור קרן היה בתפקיד הראשי, תפקיד שלא הייתי מסוגל לשאת אז בלי לחוש אשמה וחרדה".
הצלחת להתגבר עליהן?
"לגמרי. היום אני מרגיש שזה מגיע לי, אני מצליח ליהנות מהעשייה ואני שש אלי קרב. לפני חמש שנים לא הייתי עומד בזה. אני זוכר איך הסתכלתי על דרור בעיניים כלות וחלמתי יום אחד לעשות את התפקיד הזה, אבל לא חשבתי שזה יקרה כל-כך מהר".
עברת קילומטראז' מרשים מאז. גם על הבמה וגם על-גבי המסך.
"ועם הזמן הבנתי שאני מסוגל להתמודד עם תפקיד כזה. ההשתתפות ב'נבחרת ישראל' ובעיקר ב'היהודים באים', שכללה אותי, מה שלא היה קורה לי רק בתיאטרון. כששחקן תיאטרון עולה לבמה, הוא נכנס עם כל ההיסטוריה והרזומה שלו. אני זוכר שכשהתחלתי, אמר לי שחקן ותיק, איזה כיף לך שאתה דף חלק, ואני לא הבנתי על מה הוא מדבר. זה מעגל שמזין את עצמו, משהו נצבר, מערכות יחסים מתפתחות, וזה הביא אותי למקום של חופש - וגם הגיל עושה את שלו".
וגם ההורות, לא ככה?
"בהתחלה התנגדתי לקלישאה שההורות שינתה אותי. אבל כשאתה הורה לתאומים, אין לך זמן לאכול סרטים מיותרים. כשאני מסיים את החזרות, אני הולך הביתה והכול כל-כך טוטאלי וכובש, שהוא תופס את כל כולי, ואת האנרגיה השלילית והחרדות הקטנות אתה שם בצד ומתרכז נטו בעבודה, כי כל דקה יקרה. אתה הופך לענייני. משהו בעייפות הבלתי נגמרת הזאת עושה טוב, שלא לדבר על הפרופורציות. דברים בעבודה פחות מפחידים אותי והבחירות שלי אחרות".
ויש למציאות ההורית גם צדדים פחות רומנטיים. על מה נאלצת לוותר?
"את 'הגדוד העברי' (הרכב קומי-מוזיקלי) שמאוד אהבתי, הייתי צריך לעזוב, כי אני יודע כמה אני צריך להכניס בחודש ואמרתי שלא אוכל לא להיות בימי שישי בבית כדי לצאת להופיע בלי כסף. פעם הייתי עושה את זה בלי לחשוב. הייעול הזה קורה בלי שאני בכלל מרגיש. גם האומץ לבקש יותר שכר התגבר, גם בגלל המעמד וגם בגלל אותו סכום נתון שתלוי מעל. ציפי הכריחה אותי לחזור מחופשת לידה אחרי חודשיים לחזרות של 'לצאת מהארון'. הייתי בטראומה איך לעזוב את הילדים והודיתי לה אחר כך".
אתה מקדם קמפיין להוצאת דרכון פורטוגלי ליוצאי מרוקו ברשתות החברתיות. זה בשביל הילדים, או שאתה מתכנן קריירה בינלאומית?
"לילדים יש דרכון אמריקאי, אז הם לא צריכים דרכון זר. אני בגישה שדלתות צריך לפתוח ודרכון לאיחוד האירופי אף פעם לא מזיק, בטח כשאתה עושה קופרודוקציות ויש מכסה של שחקנים שאפשר לקחת מחוץ לאיחוד. מה גם שארגוני העובדים מגינים עליך".
אז אתה מכוון לחו"ל.
"כן, אבל לא באופן אקטיבי. אם זה יקרה בעקבות הסרט החדש שצילמתי, זה יהיה נחמד. איך אמר לי מוני מושונוב? זה נחמד לתבל את הקריירה".
הסרט שביטון מדבר עליו הוא סרטו השני של סאמח זועבי "תל אביב על האש", שצולם בתקציב גדול יחסית בישראל ומספר על עוזר הפקה בטלנובלה פלסטינית שמצולמת ברמאללה, שמגיע למעבר הגבול, נתקל בביטון, קצין ישראלי, ומשקר שהוא התסריטאי שלה. אז גם מתברר שמשפחתו של הקצין צופה בטלנובלה, וכדי להרשים את אשתו, הוא מנסה להשפיע על התסריט.
"הסיטואציה של קצין ופלסטיני כותבים תסריט במחסום, נורא מצחיקה. יש בסרט משהו אופטימי ויפה של אהבת אדם. עוד לא ראיתי אותו. אף פעם אתה לא יודע לאן זה יתגלגל. בינתיים אני מתרכז במה שאני עושה עכשיו: עונה שלישית של 'לה פמיליה', נכתבת העונה הרביעית ל'היהודים' ואני נכנס לחזרות על 'שבעה' של שמוליק הספרי בבימוי כפיר אזולאי. ויש את הילדים. לימדנו אותם לישון בגיל שנה, כי לא הייתה לנו ברירה. זאת הייתה הנקודה שבה חזרו השפיות והשליטה בחיים".