פרופ' תמר דיין / צילום: איל יצהר
אם חשבתם שאתם מכירים את עולם החי המקומי, פגישה קצרה עם פרופ' תמר דיין, יו"ר מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, תותיר אתכם בתחושה שאתם לא יודעים כלום כמעט. פרופ' דיין יורה שמות של חיות ארצישראליות לחלל האוויר בקצב מהיר, עד שקשה לקלוט את כולם. זיפיוס חלול חוטם? יערון צהוב צוואר? נמנמן עצים? כן, כל אלה חיות שאפשר למצוא כאן, גם אם לעתים נדירות.
במוזיאון הטבע, תוכלו לפגוש רבות מהן בגרסתן המפוחלצת, אבל התצוגה במקום היא רק הפנים הגלויות של מאמץ אדיר שנעשה מאחורי הקלעים לתעד את הטבע הארצישראלי לפרטיו. למחקר הזה, המכונה "מחקר טקסונומי", יש השלכות על איכות החיים שלנו, משום שאנחנו תלויים במגוון מיני החי והצומח הסובבים אותנו.
"כיום מוכרים לעולם פחות מ-2 מיליון מיני חי שמישהו נתן להם שם מדעי וכתב עליהם בספרות המדעית", אומרת פרופ' דיין, "וזאת מתוך 10-30 מיליון מינים בעולם, על פי הערכות. רוב המינים החסרים הם חרקים, שחלקם אפילו קיימים באוספים של מוזיאוני הטבע בעולם, אולם אף אחד עוד לא נתן להם שם ולא גילה את תפקידם במערכות הביולוגיות שבהן הם פועלים".
לפי הערכות, בכל יום נכחדים 150-200 מיני חי וצומח, בערך פי 1,000 מקצב היכחדותם לפני השתלטות בני האדם על העולם, אבל המחקר הטקסונומי במשבר. לפי אתר ה"יוזמה לטקסונומיה בישראל" שהקימה אוניברסיטת תל אביב בשיתוף מוזיאון הטבע, חסרים חוקרים בישראל, ואלה הקיימים אינם יכולים לכסות את כל צורכי הציבור. בתור ציבור, כלל לא בטוח שידעתם שאתם צריכים טקסונומים. ובכן, חייתם בבורות מבורכת.
חישבו לדוגמה על ציפור המתנגשת במטוס באמצע הלילה. האיש שנקרא מיד לזירה הוא טקסונום, במטרה לזהות את סוג הציפור. מדוע צריך לזהות אותה? כדי לדעת מהיכן הגיעה, מה היה מסלול התעופה שלה ומהם זמני התעופה הנפוצים. כך אפשר להתחיל לגבש תוכנית שתמנע את ההתנגשות הבאה עם אותו סוג ציפור.
"חשוב להבין את החרקים"
תפקיד נוסף של הטקסונום הוא להגן עלינו מפני פולשים. כאשר מגיע משלוח של תוצרת חקלאית, כמעט תמיד ידבקו בו מיני יצורים קטנים. "אנחנו צריכים להעריך את הסיכון שבהכנסת התוצרת לארץ, בהנחה שאם מצאנו יצור קטן אחד בתוכה, הוא בטח היחיד מבני מינו שהגיע לשם. טעות בהערכה תעלה למערכת המון כסף. בארה"ב הוערך כי עלות הכנסת מינים פולשים למדינה מגיעה ל-120 מיליארד דולר לשנה. השפעת הנמלים לבדן עולה למשק האמריקאי מיליארד דולר".
איך נמלה פולשת יכולה לעלות מיליארד דולר?
"הנמלה יכולה לעשות נזק ישיר לחקלאות, או שהיא מטפחת כנימות שפוגעות בחקלאות. היא יכולה לפגוע באיכות החיים ובבריאות, וכך גם בתיירות. למשל, נמלי אש. בפלורידה אנשים לא יושבים על הדשא כלל, בגלל חשש מנמלת האש הגדולה. לנו, למרבה המזל, יש רק נמלת האש הקטנה, שהיא פולש מהשנים האחרונות, אבל גם היא גורמת נזק רב. עקיצתה כואבת ומשאירה סימן כמו כווייה. נמלת האש הקטנה נחשבת אחד הפולשים הקטנים הבעייתיים ביותר בארץ.
"המעבדה האנטומולוגית (מעבדה לחקר חרקים) שפועלת אצלנו מזהה את נמלי האש, בוחנת לאן הן פלשו, מהו קצב הפלישה ואם ההדברה הצליחה.
"חשוב להבין את החרקים, מכל כך הרבה סיבות. בין היתר, כשממירים שטחים חקלאים חזרה לשטחים טבעיים, תמהיל החרקים יגיד לך אם הצלחת בכך או לא".
טקסונום עוסק גם בהדברה ביולוגית ולשם כך המעבדה צריכה לזהות את כל המינים בסביבת גידול מסוימת. "אנחנו צריכים למצוא את האויב הספציפי של המין שרוצים להדביר ואז לגלות מה יקרה כאשר נחסיר את המין המזיק. חייבים לזהות את האויב ואת המזיק היטב, ולא לטעות, כי אם הכנסנו בטעות את היצור הלא נכון יכולות להיות לכך השלכות משמעותיות. אם, נניח, שואלים איזו צמחייה להשאיר במטע רימונים כדי לעודד מינים שיסלקו צרעות, צריך לדעת באילו צרעות מדובר, מה מזיק להן, מה מושך אותן".
בימים אלה, נקראים הטקסונומים אל האזורים מוכי השריפות בדרום הארץ כדי לבחון כיצד לשקם את סביבת הגידול, אילו מיני צמח וחיה, פטריה וחיידק יש להביא אליהם. "זה פרויקט לשנים", אומרת דיין.
הערכה כלכלית של חלופות סביבתיות גם היא דורשת מחקר טקסונומי. "המערכות האקולוגיות נותנות לבני אדם שירותים שונים", מסבירה פרופ' דיין, "נניח, כאשר מסיבים סביבה מסוימת לחקלאות ומעריכים את התועלת הכלכלית שתצמח מכך, אפשר להראות מנגד אילו שירותים הסביבה הלא-חקלאית מספקת לנו, כמו ניקוי האוויר והאבקה טבעית, וכמה יעלה לנו לשחזר אותם בדרך אחרת. המערכות האקולוגיות הן המערכות הכי מורכבות שהמדע מכיר. אנחנו כאן כדי להראות שמחקר יישומי באוניברסיטה זה לא רק הנדסה וביוטכנולוגיה. חקר סביבתי הוא יישומי להפליא".
הכלים העומדים לרשות המחקר כוללים מורפולוגיה (זיהוי המין בעין), גנטיקה, ביוכימיה ותוכנות מחשב ומודלים סיסטמטיים משוכללים. נעשה כיום מאמץ בינלאומי כדי להרחיב את הידע הטקסונומי, באמצעות מענקי מחקר והכשרה של מדענים מתחומים שונים. לדוגמה, בישראל פעלו בעבר כמה טקסונומים בפקולטה לרפואה באוניברסטה העברית, שהתמחו בחקר חרקים שמעבירים מחלות.
"יודעים איזו צ'יטה להביא"
מוזיאון שטיינהרדט לטבע, פרי עבודה של חמש שנים שהוקדשו לאיסוף פרטים מאוספים בארץ ובעולם, נפתח ביולי האחרון להרצה, וכבר ניתן לבקר ברוב התערוכות המצויות בו. כיום יש במחסני המוזיאון ייצוג לכ-5.5 מיליון מיני חי, מהקטנים ביותר כמו חיפושיות וזבובים ועד הגדולים ביותר כמו שלד לווייתן ואפילו שלד של דינוזאור אחד לפחות. רק חלק קטן מהאוסף מוצג בכל רגע לציבור.
"בארץ הוחלט בעבר שלא להקים מוזיאון לטבע כמכון מחקר עצמאי בטקסונומיה", מספרת דיין, "ובמקום זאת הכירו בכל אוספי הטבע באוניברסיטאות ובאוספים טבעיים כ'מוזיאון טבע בהקמה'. כך התגבשו להם אוספים מאוד גדולים. אוניברסיטת תל אביב החליטה לקחת על העניין בעלות, כשראתה שמדובר בשער נהדר בין האוניברסיטה לקבל הרחב". כיום המוזיאון הוא גם אוניברסיטאי וגם לאומי, ואוספים מכל הארץ כונסו אליו.
מאחר שהמוזיאון הוא למעשה הפנים של המחקר הטקסונומי של אוניברסיטת תל אביב, עלתה המחשבה לחשוף גם את החוקרים לעין המבקרים, כדי להראות את הקשר בין המחקר המתמשך לבין התצוגה. אלא שלחוקרים לא היה נוח לעבוד תחת עיניים בוחנות. כיום הם עובדים בקומות הגבוהות של המוזיאון, מוסתרים מעין הציבור.
מאז קם, הספיק המוזיאון לחולל סערה פוליטית סביב הטענה שחלק מהמוצגים במוזיאון, השייכים לאוסף של חיות היסטוריות ישראליות, בעצם צריך להיות רכוש פלסטין משום שהאוסף נמצא בשנת 1978 במזרח ירושלים.
"האוספים הם לב המחקר שלנו, כי הם התיעוד שאליו ניתן לחזור באופן אמין", אומרת פרופ' דיין. "לצלם זה לא מספיק. במהלך השנים גם מתפתחות שאלות חדשות וגם כלים חדשים. למשל היום אפשר להפיק דנ"א גם מפריטים שנאספו לפני 100-200 שנה, וגם מהטפילים שלהם, החיידקים שלהם, הווירוסים שלהם. אפשר לשחזר מה בעלי החיים אכלו ובאיזו סביבה הם חיו. אנחנו כל הזמן מקבלים בקשות לגזור חלקים מהצ'יטה שלנו, ולבסוף גם חקרנו את הגנטיקה שלה בעצמנו. היום, אם היינו רוצים להשיב את הצ'יטה לטבע (אל דאגה, אין תוכנית כזו כרגע), היינו יודעים בדיוק איזו צ'יטה להביא".
מינים אחרים כן הושבו לטבע בישראל. לדוגמה, אייל הכרמל הושב מאירופה, והיום גדל בחי-בר בכרמל. "אנחנו לא יודעים אם זה באמת בדיוק אותו אייל, כי הוא הושב לפני שהמחקר הבשיל לכך", אומרת פרופ' דיין. אולם כאשר הושבו ראמים ופראים למדבר, השתמשו המשיבים בין היתר באוסף הנמצא כעת במוזיאון הטבע. "היחמור הפרסי עלה על הטיסה האחרונה שיצאה מאיראן לפני המהפכה", היא נזכרת.
איך מחליטים להשיב מין לטבע?
"המטרה היא להציל חיה מסכנת הכחדה על ידי יצירת בתי גידול נוספים עבורה, או משום שיש לה תפקיד אקולוגי במערכת שהיא מושבת אליה. למינים הגדולים יש השפעה עצומה על מה שקורה תחתם, ולפעמים הדרך האפקטיבית ביותר לשיקום אקולוגי היא השבת מינים. לא נביא ראם למערכת שבה הוא לא היה קודם, כי זה סיכון. אם הוא היה קיים שם קודם, זו החלטה רציונלית בהקשר של שמירת הטבע, אם כי יקרה יחסית".
סיבה נוספת להשבה היא הערך האיקוני והתרבותי של החיה. "היו כל מיני רעיונות להביא פרסתנים אפריקאים לנגב", מספרת פרופ' דיין. "רצו לעשות פארק גדול של חיות אפריקאיות אבל זה נגנז למרבה השמחה, כי אלה לא מינים שלנו. לפני שמביאים מינים זרים, צריך לוודא שלא מאבדים את הקיימים. הנה, הנוטריה יובאה ארצה והפכה למין פולש. הביאו אותה בשנות ה-50 לארץ מתוך מחשבה על גידול פרווה. המיזם הזה היה לא כלכלי - הנוטריה בארץ לא גידלה הרבה פרווה, וגם צריכת הפרווה על ידי תושבי הארץ לא הייתה מי יודע מה. שחררו את הנוטריות לטבע, אמרו, 'מילא, יאכלו עשבייה לא רצויה סביב בריכות דגים'. היום הן חופרות מאורות בבריכות דגים והמים אובדים. אז למרות שמדובר ביונק חמוד ופרוותי, אין פה שמחה. היום היו עושים מהלך כזה עם הרבה יותר תבונה מדעית".
המחלוקת על האוסף ממזרח ירושלים והתערוכה שמתנגדי האבולוציה לא יכולים להישאר אדישים אליה
אוסף האב שמיץ
נזיר קתולי בשם האב ארנסט שמיץ התגורר בישראל בראשית המאה ה-20. לצד פועלו בתחום הדת, הוא הקים אוסף טבע שכלל מינים רבים של בעלי חיים, כולל יונקים שנכחדו מאז בארץ. בעלי החיים נשלחו לפחלוץ מקצועי בגרמניה, והוחזרו לישראל.
לאחר מותו של האב שמיץ, נעלמו עקבותיו של האוסף. פרופ' יוסי לשם גילה אותו מחדש במרתפי בית הספר שמידט במזרח ירושלים. לטענת לשם וחוקרים אחרים האוסף לא נשמר כהלכה והיה במצב רע. אנשי מוזיאון הטבע שכנעו את האגודה הגרמנית האחראית על בית הספר לתרום את האוסף למוזיאון, אך המהלך הזה הרגיז קבוצות פעילים פלסטינים, ובהן תלמידות ובוגרות בית הספר שמידט. משרד החינוך הפלסטיני מחה וטען שהאוסף הוא חלק ממורשת פלסטין. מנגד, נטען שמלבד מוזיאון הטבע בתל אביב אין מוזיאון שיוכל לשמר את האוסף. בית הספר עצמו פרסם הודעה שהאוסף אינו שייך לו אלא לאגודה הגרמנית ולכן לא היה לו חלק בהחלטה להעבירו לתל אביב.
כיום האוסף במוזיאון הטבע, והוא כולל בין היתר את הצ'יטה ואת התנין האחרונים שנראו בישראל.
"צורה, מבנה, תפקוד"
התערוכה מציגה את העקרונות שלפיהם בעלי החיים "עובדים". "אנחנו מנסים להראות איך מינים קרובים יחסית עוברים התאמה לתנאים שונים", אומרת פרופ' תמר דיין. "למשל, הקרקל והפרנקולין, שהם סוג של חתול וסוג של ציפור - כל אחד מהם התפתח בצורה אחרת. שלד הגוף של זה דומה לשלד הגפה של זה. אנחנו משווים בין ציפורים מעופפות ליונקים מעופפים ורואים שכל אחד פתר את האתגר של כיבוש השמים בצורה אחרת. זה לא שלכולם היו כנפיים ואז הם פיתחו תכונות שונות, אלא כל מין הגיע לפתרון הכנפיים בדרך אחרת. אנחנו מציגים גם חיות שפיתחו פתרונות שריון שונים, כדי להתמודד עם סכנת טריפה שהיא אחד מאתגרי ההישרדות הגדולים ביותר. אז יש לנו ארמדילו שפיתח שריון בעולם החדש (ארה"ב ואוסטרליה), ופנגולין שפיתח שריון לא מאוד שונה, בעולם הישן (אירופה)".
"מהו האדם"
התערוכה תיפתח רק בספטמבר, אבל מתנגדי האבולוציה לא יוכלו להתעלם ממנה. היא מתחקה אחר התפתחות מיני האדם השונים ב-7 מיליון השנים האחרונות ומתארת אבני דרך עיקריות בהתפתות האדם: כלים, שפה, אד וכדומה. התערוכה מראה כיצד האדם החל ללכת על שתיים, כיצד התפתח המוח וכיצד התפתחה התרבות בעקבותת זאת, וכן היא מתעדת את המהפכה החקלאית. התערוכה מבוססת בין היתר על מחקר ייחודי לאוניברסיטת תל אביב שבמסגרתו נעשות בדיקות גנטיות לממצאים פרה-היסטוריים כדי לשחזר את מראה ותפקוד מיני האדם השונים.
"חרקים וקרובים"
"החרקים נמצאים בכל מקום ובמספרם עצומים, ולכן עברו התאמות מרתקות לסביבתם", אומרת פרופ' דיין. זו התערוכה היחידה במוזיאון שבה ניתן לראות יצורים חיים, למשל טרמיטים מחסלים עץ. כמו כן, מוצגים בתערוכה חרקים הבונים בתים מורכבים, חרקים המחופשים לחרקים אחרים, חרקים מבריקים כמו תכשיטים, וכן עכבישים ארסיים (מתים).
"הצבנו את הארבה בתערוכה ליד ערצבי הגינה, ואז חוקר הארבה שלנו, פרופ' אמיר איילי, החל להתעניין גם בערצבים", מספרת פרופ' דיין. "אז יש יחסי גומלין בין החינוך המדעי לעשיית המדע".
מארג החיים - עץ השיטה
התערוכה מציגה את עץ השיטה ואת כל סוגי בעלי החיים והצמחים האחרים התלויים בו כדי להתקיים.