קמפוס הר הצופים, האוניברסיטה העברית / צילום: שאטרסטוק
בחודשים האחרונים פורסם כי אוניברסיטת תל-אביב והטכניון הקימו קרנות הון-סיכון להשקעה במיזמים טכנולוגיים ("גלובס", יסמין יבלונקו, 25.4.2018). המודל שאימצו שני המוסדות נועד לאפשר להם ליהנות ממסחור הידע שפותח בין כתליהן, ואף לראות תשואה על השקעה בטכנולוגיות מבטיחות. במקביל, המודל מאפשר ליזמים לגייס משקיע - מהלך כדאי במיוחד עבור יזם שהוא בוגר המוסד, ואשר מגייס כך את האוניברסיטה שבה הוכשר כשותפה פיננסית.
ברקע למהלך נשמעים גם קולות ביקורתיים. אלה חוששים כי החיבור בין האוניברסיטאות לבין עולם ההון-סיכון עלול לפגוע בחופש האקדמי ולדחוק את המדע לטובת שיקולים מסחריים. אלא, שחששות אלה מוגזמים, ומתעלמים מיתרונות החיבור שבין האקדמיה לתעשייה.
אחת ממטרותיו המרכזיות של המחקר האקדמי - בוודאי בתחומים כמו הנדסה, מדעי המחשב ומדעי החיים - היא לחולל שינוי חיובי בחייהם של בני אדם ושל קהילות.
במובן זה, הביקורת נגד הקרנות האוניברסיטאיות מתעלמת מכך שאין כיום דרך טובה יותר לחולל שינוי בתחומים הללו מאשר באמצעות פיתוחים טכנולוגיים, המגובים במודל עסקי, ואשר קורמים עור וגידים באמצעות השקעות הון-סיכון.
כניסת האקדמיה לתחום ההון-סיכון תורמת גם לקיימות הכלכלית של המוסדות להשכלה גבוהה. זאת, במיוחד לנוכח הצמצום המתמשך בתקציבים הממשלתיים. כך, בעידן שבו מוסדות אקדמיים משוועים למשאבים, השקעה במיזמים עשויה לייצר עבורם הכנסות, אשר יופנו לחיזוק תשתיות המחקר וההוראה. בין היתר, קיים כאן פוטנציאל ליותר מעבדות מחקר, יותר תקנים לחוקרים מבטיחים, ויותר פרויקטים חינוכיים, שייצרו ערך לסטודנטים. הרווחים מהאקזיטים המיוחלים יאפשרו לאוניברסיטאות גם להגדיל את ההשקעה בתלמידי מחקר (מאסטרנטים ודוקטורנטים), אשר לא ישתלבו בהכרח בתעשייה אלא יפתחו קריירות כמדענים.
המוסדות האקדמיים המובילים בעולם ובישראל כבר מבינים זאת. בארצות הברית, לדוגמה, פועלות כיום 30 קרנות הון-סיכון מטעמן של 20 האוניברסיטאות המדורגות ראשונות, ובישראל פועלות 8 קרנות מטעמן של אוניברסיטאות המחקר בארץ.
מחקר שערכו באחרונה דניאל אסולין ואורי טיילר מהקליניקה לשוק ההון במרכז הבינתחומי הרצליה מצא, כי 62.5% מהקרנות האמריקאיות בתחום הוקמו על-ידי האוניברסיטאות עצמן ו-37.5% הוקמו על-ידי בוגרים, סטודנטים או משקיעי הון-סיכון שביקשו להיות מזוהים איתן. בישראל הוקמו עד כה מחצית הקרנות הללו על-ידי האוניברסיטאות ומחציתן על-ידי בוגרים, סטודנטים או משקיעים חיצוניים.
המחקר אף העלה, כי כמחצית מהקרנות האוניברסיטאיות בארה"ב אינן מגבילות את השקעותיהן לענפי טכנולוגיה מסוימים בעוד ש-36.6% מתמקדות במספר תחומים מוגדרים ו-10% משקיעות בתחום ספציפי אחד - החל מסייבר, דרך מסחר מקוון וכלה בפינטק. בישראל המצב דווקא הפוך: כ=60% מהקרנות אינן משקיעות בכל הענפים, אלא במספר תחומים שהגדירו מראש, עם דגש על ביג דאטה, ביוטק ואגריטק. 37.5% מהקרנות הישראליות משקיעות בכל סוגי המיזמים.
חשש מרכזי העולה בהקשר זה נוגע לניגוד העניינים האפשרי שבין החוקרים לבין היזמים. על פניו, קיים ניגוד מובנה בין מחויבות החוקרים למדע, ולמדע בלבד, לבין האינטרס העסקי המנחה את היזמים. אך בפועל, רוב המיזמים שהחלו את דרכם במעבדות האוניברסיטה נולדו כדי לענות על שאלה מחקרית, אשר יש אינטרס חברתי או מדעי בפתרונה. מכאן, ששיקולים ציבוריים - ולא רק מסחריים - מובנים במידה רבה בתוך מודל ההשקעות האוניברסיטאי, בדומה לקרנות האימפקט.
מעבר לכך, האקדמיה מורגלת בגיבוש ובהטמעה של כללי אתיקה, המגינים עליה מניגודי עניינים ומאפשרים שיתופי-פעולה עם התעשייה באמצעות מנגנונים דוגמת שקיפות וחומות סיניות. החשש מניגוד עניינים לא צריך אפוא להרתיע, שכן יש בנמצא פתרונות המיושמים בשטח מזה שנים. במידת הצורך, ניתן יהיה לעדכן ולהוסיף לכללים כדי להבטיח את התאמתם להון-סיכון.
■ הכותב מנהל את הקליניקה לשוק ההון במרכז הבינתחומי הרצליה.