בימים אלו נערכות הרשויות המקומיות השונות לפתיחתה של שנת הלימודים בחודש הבא. תחת אחריות מנהלי החינוך ברשויות נכנסים לראשונה גם ילדים בני 3, שזכאים בשנים האחרונות לחינוך חינם. חלקם נשלחים לגנים שמיועדים לילדים עם עיכוב התפתחותי, כאלו שלא הגיעו לרמה המצופה מהם בתחום השפה והדיבור, מוטוריקה או בתחום הרגשי והחברתי. באחת מהרשויות במרכז, כרבע מכיתות הגנים החדשות מיועדות לילדים עם עיכוב התפתחותי. כל הילדים בכיתות החדשות מגיעים מאזורים בעיר שבהם הרמה הסוציו-אקונומית נמוכה.
מי שקובעת אם מדובר בילדים מעוכבי התפתחות היא ועדת השמה של משרד החינוך, שפוגש את הילדים לראשונה שלוש שנים לאחר לידתם. העובדה כי כל הילדים בכיתות האלו מגיעים מאוכלוסייה חלשה מדגישה פעם נוספת את חשיבות הטיפול בילדים בגילאים הללו - בתחום החינוך, במזון שהם אוכלים, בתשומת הלב של ההורים והגננות ועוד - להתפתחות הילדים.
מספר הילדים בגיל הרך
העיסוק בפערים כלכליים-חברתיים במדינת ישראל מתמקד פעמים רבות בפערי שכר בין האוכלוסיות השונות, בהישגים בבחינות מיצ"ב ובחינות הבגרות ובתקצוב התלמידים בשלבי החינוך השונים בבתי הספר. הפערים אכן נוצרים במהלך הדרך, ובתי ספר רבים מקנים פחות יכולות וידע לתלמידים שלומדים בהם, אם מבחירה (הציבור החרדי), אם בגלל הקצאת תקציבים (הציבור הערבי ובפריפריה החברתית-גיאוגרפית), או סיבות נוספות.
ואולם השלב בחיי הילד שבו פחות עוסקים, למרות השפעתו הגדולה על הפערים החברתיים, הוא גילאי 3-0, המחצית הראשונה של הגיל הרך, שנמשך עד גיל 6. בסך הכל יש בישראל כ-500 אלף ילדים בגילאים 0-3. לפי מחקרים שהציגו באשלים, זרוע של ארגון ג'וינט ישראל שמתעסק בילדים ונוער, מחקרים שנעשו בעבר מראים כי ההשקעה בגיל הרך משתלמת במיוחד, בעיקר לעומת השקעה שנעשית בשלבים מאוחרים יותר של החיים. כך, כל דולר שהושקע יכול להניב החזר של בין 6 ל-17 דולר, לפי נתון שמוצג על ידי הבנק העולמי. נתון מעודכן יותר שמציג מכון הקמן האמריקאי הוא שהשקעה בגילאים 0-5 מניבה תשואה שנתית של 13%. למשל על ידי תשלומי מסים (בגין שכר גבוה יותר), צמצום הפשיעה וכו'.
אם כך, נשאלת השאלה האם הנתון הזה מקבל מקום מרכזי בתהליך קבלת ההחלטות והקצאת התקציבים בישראל, שכן צמצום פערים בבתי הספר התיכונים הוא בהחלט חשוב, אך בטווח הארוך צריך לחשוב איך מונעים מהפערים האלו להיווצר, והגיל הרך הוא שלב טוב להתחיל בו. ההשפעה על הגיל הרך אינה רק תוצאה של חינוך איכותי, אלא גם של מדיניות בריאות ורווחה. אי אפשר להתעלם מכך ששיעור הילודה בישראל הוא הגבוה במדינות ה-OECD, והפער רק צפוי להתרחב.
רק רבע מהילדים במסגרות מסובסדות
לפני כחודשיים עלה נושא המשפחתונים הפרטיים לכותרות בעקבות מותה של התינוקת יסמין וינטה, שנמחצה למוות בגן פרטי בפתח תקווה. הארץ געשה, בצדק, מכיוון שהילדים נמצאים בשלב הכי פגיע שלהם, שבו הם חסרי אונים ולא יכולים להגיד מה עובר עליהם. המקרה הציף את הבעייתיות שקיימת בפיקוח על מסגרות החינוך בגילאים אלו, שנמצא בכלל תחת משרד העבודה, ולמשרד החינוך אין קשר אליו.
המצב סבוך לא רק מכיוון שיש הפרדה בין גילאי 0-3 (אחריות של משרד העבודה) לבין גילאי 3-6 (אחריות של משרד החינוך), אלא גם מכיוון שקיימת שונות גדולה בין הילדים בגילאי חצי שנה עד שלוש - כרבע מהילדים נמצאים במסגרות שמסובסדות ומפוקחות על ידי משרד העבודה והרווחה (עד לפני כשנתיים, זרוע העבודה היתה תחת משרד הכלכלה), כרבע מהילדים נמצאים במסגרות פרטיות ומעל 50% אינם נמצאים כלל במסגרות חינוך בשלב זה אלא נשארים בבית עם האמא (או בן משפחה אחר) לפחות חלק מהתקופה.
מחצית מהילדים בגיל הרך נותרים ללא מסגרת
גם בתוך המסגרות המפוקחות יש מצב לא סביר - ויצ"ו, נעמ"ת והחברה למתנ"סים, הארגונים המובילים בתחום, אחראים רק לכ-40% מהגנים המפוקחים, ויש מאות עמותות שמפעילות מעונות יום. הפיצול במערך החינוכי והטיפולי בגילאים אלו הוביל למצב שבו לא קיימת אחידות ברמות הטיפול, קשה עד בלתי אפשרי לקבוע מדיניות (בטח להטמיע תפישה חינוכית אחידה), בין השאר בגלל היעדר נתונים, וחלק מההורים מתמודד עם עלות טיפול יקרה, מבלי לקבל תמורה הולמת.
העובדה כי מעונות היום והמשפחתונים נמצאים תחת משרד העבודה משקפת את התפישה הבעייתית כלפיהם - לא הגישה החינוכית-טיפולית היא ששולטת, אלא המטרה שעמדה בבסיס הקמתם - עידוד נשים לצאת לשוק העבודה.
המחירים הגבוהים של גני הילדים הפרטיים, שיכולים להגיע לאלפי שקלים בחודש, הופכים את היציאה לשוק העבודה לשאלה כלכלית. מכיוון שקיימת אפליה בשכר בין נשים לגברים, ונשים רבות מרוויחות שכר מינימום (בעבר עמד שיעורן על יותר משליש), אז נשים מחליטות להישאר עם הילדים בבית - דבר שמקשה על סגירת פערים מגדריים. החסם גדול יותר אם יש יותר מילד אחד באותם גילאים, אך הרחבת החינוך החינם לגיל 3 ומעלה בעקבות המחאה החברתית הקל על ההורים. רמת הסבסוד של מעונות היום נקבעת בעיקר לפי הכנסת ההורים, מספר הילדים במשפחה ומצב הילדים. בשנת הלימודים תשע"ה קיבלו סבסוד כ-80 אלף ילדים - פחות מחמישית מהילדים - בהיקף של כ-1 מיליארד שקל.
הימצאותם של מעונות היום והמשפחתונים תחת משרד העבודה נמצאת במחלוקת במשך שנים ארוכות, וכמה ועדות דנו בנושא, בהן ועדת טרכטנברג שהתכנסה לאחר המחאה החברתית, ו-ועדת אלאלוף לטיפול בעוני בישראל. הסיבה שדיון מעמיק לא בוצע היתה התנגדות של משרד הכלכלה ומשרד האוצר להעברת האחריות למשרד החינוך, בטענה שמשרד החינוך לא ישים דגש על נושא התעסוקה.
בתחילת 2016 דנה בנושא סוף סוף ועדה בינמשרדית, בראשותו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז, אלי גרונר. למרות חשיבותו של הנושא, הוועדה קיבלה 45 יום בלבד להגיש המלצותיה. חברי הוועדה ביקשו וקיבלו חודש נוסף לדון בנושא, ובסך הכל התכנסה הוועדה תשע פעמים. הוועדה כללה נציגים ממשרד ראש הממשלה, משרד הכלכלה, משרד החינוך ומשרד האוצר. לא ברור למה הוחלט על הקמת ועדה בינמשרדית, ולא ועדה נייטרלית שתוכל לבחון את הנושא באופן אובייקטיבי.
בין חברי הצוות היתה הסכמה כי אם היה מונהג חינוך חינם לכל הילדים בגילאים האלו, אז המקום הנכון לאגף מעונות יום היה במשרד החינוך. ואולם בדוח הוועדה ציינו חבריה כי "אין עדיין בשלות להפיכת השירות לאוניברסאלי. שוק העבודה עדיין זקוק לתמריצים כדי להגביר את ההשתתפות בכוח העבודה, בפרט נוכח המגמות הדמוגרפיות וכן בשל העלות התקציבית הגבוהה של חינוך אוניברסאלי בגילאים אלה" (פירוט התקצוב הדרוש - בהמשך).
קיימת כאן דילמה - מצד אחד צריך להרחיב את השירות תוך אסטרטגיה של עידוד נשים לשוק העבודה, דבר שלמשרד החינוך אין מקצועיות בו, ולמען האמת גם לא הצטיין עד השנים האחרונות במדיניות של צמצום פערים (גם כעת הם מוגבלים). לא רק זאת, המשרד גם מתקשה יותר ליישם מדיניות בחברה החרדית ובחברה הערבית, שבהן צריך להשקיע בעידוד תעסוקה. מצד שני, גם משרד העבודה לא בהכרח מצטיין בחברה הערבית. כך לדוגמא, בטייבה, עיר של מעל 40 אלף תושבים, אין אף מעון מסובסד. לשם השוואה, בקריית ביאליק, בה יש מספר דומה של תושבים, יש כ-5 מעונות.
מצד שני, השארת המעונות תחת משרד הכלכלה משמעותה היא במידה מסוימת התמקדות בטווח הקצר - הגדלת שיעורי התעסוקה. עם זאת, כמובן שלצמצום העוני יש חשיבות ארוכת טווח עבור הילדים, אבל צריך להבין כי זה בא על חשבון רמת החינוך והטיפול שהילדים מקבלים. בסופו של דבר החליטו לקחת סיכון על חשבון החינוך, ולא על חשבון תעסוקת הנשים.
הנטל הכלכלי נופל על הכתפיים של ההורים
לפני כשנה פירסם ארגון ה-OECD דוח על החינוך לגיל הרך במדינות הארגון. השוואה שהוצגה במחקר מעלה כי ההוצאה בישראל על חינוך לגיל הרך, ציבורית ופרטית, עומדת על 1.1% מהתוצר (הנתונים מעודכנים ל-2013, אך המגמה לא השתנתה באופן משמעותי). בהשוואה למדינות אחרות זאת הוצאה יחסית גבוהה, ומעל ישראל יש בעיקר את המדינות הנורדיות, כששתי המדינות המובילות הן שוודיה ונורווגיה, שם ההשקעה מגיעה ל-2% מהתוצר.
ההשקעה בגיל הרך בישראל
הנתונים האלו אולי נראים חיוביים אבל הם רק מראים את האבסורד שמתקיים בישראל - ההשקעה היא גבוהה אבל הנטל נופל על הציבור, ולא דרך המסים אלא באופן ישיר. השוואה שלוקחת בחשבון רק את ההוצאה הציבורית מראה כי ההוצאה בישראל היא מהנמוכה במדינות ה-OECD. גם במונחים אבסולטיים ההוצאה בישראל נמוכה במיוחד ועומדת על כ-4,200 דולר, לעומת פי שלושה בממוצע ב-OECD.
לפי נתונים שהציגו במשרד העבודה לוועדה שבחנה מי יהיה הגורם האחראי על המעונות, עלות הסבסוד של מעונות עומדת כיום על כ-1 מיליארד שקל, כ-50% בממוצע מהעלות לילד. כך, אם רוצים להגדיל את הסבסוד לכלל הילדים אז העלות תעמוד על 4 מיליארד שקל ואם רוצים לקבוע חינוך חינם לכל הילדים - על 8 מיליארד שקל. העלות מתייחסת לסטנדרטים הקיימים, כך שאם רוצים להעלות את השכר לגננות או לצמצם את מספר הילדים בכיתה, העלות תגדל. שילוב כל הילדים במסגרות מסובסדות כרוך גם בעלות חד פעמית של כ-13.5 מיליארד שקל לצורך בניית מעונות חדשים (כ-4.5 מיליארד שקל לכל 100 אלף ילדים). נושא הבינוי הוא אחד המכשולים להרחבת השירותים לעוד אזרחים. בתקופת כץ החלו לבנות 300 מעונות, שמתווספים לכ-2,000 המעונות הקיימים, אך זאת לאחר שנים רבות שהבנייה היתה איטית במיוחד.
לעובדה כי עיקר ההוצאה מגיע מהכיס של ההורים ולא ממומנת מתקציב המדינה יש כמה השפעות משמעותיות - אמנם הכסף שהמדינה מקצה מיועד ברובו לאוכלוסיות מרמה סוציו אקונומית נמוכה, אבל הוא מממן כאמור רק כרבע מהילדים ובסך הכל שיטת התקצוב הנוכחית לא מאפשרת לעשות תקצוב דיפרנציאלי מלא; ההורים משלמים סכומי כסף גבוהים אבל לא מקבלים תמורה בעד התשלום, ונראה כי השוק החופשי לא מצליח לסדר את השוק הזה; המדינה לא שמה סכומי כסף גבוהים, אך גם לא הסדירה כאמור את הפיקוח.
דוגמא לצעדים שניתן לעשות גם בלי להקצות את הכסף ניתן למצוא במדיניות החדשה של עיריית תל-אביב בנושא. העירייה הודיעה באחרונה כי רק 20% מהמעונות בעיר מוסדרים, וכי מנהל החינוך לוקח אחריות על הנושא ויפעל לשפר את איכות המסגרות. הם יעשו זאת באמצעות הענקת תו תקן עירוני שיתמרץ את הצוותים החינוכיים לעבור הדרכות, למשל קורסי עזרה ראשונה, השתלמויות שנתיות וכו'. בנוסף, הגנים האלו יקבלו הקלות בבירוקרטיה, והעירייה גם תאפשר לפתוח גנים במבנים עירוניים. בעירייה מאמינים כי המהלכים שלה יובילו גם לשיפור השירותים וגם להוזלת המחירים.
הקמת המועצה לגיל הרך מתעכבת חודשים
מה שיכול היה לסייע בשיפור המצב הנוכחי - תקציבים נמוכים ואחריות של שני משרדי ממשלה על גילאי 0-6 - הוא המועצה לגיל הרך, שהיתה אמורה על פי חוק לקום כבר לפני חצי שנה. בראש המועצה אמור לעמוד שר החינוך נפתלי בנט, והוא גם צריך למנות 21 חברים נוספים שיכהנו בהתנדבות.
נציגי המועצה יגיעו ממשרד החינוך, משרד הרווחה, משרד הבריאות, משרד המשפטים, משרד האוצר, רשויות מקומיות, חוקרים בתחום ונציגי ציבור.
לפי משרד החינוך, בדיקת המועמדים היא זאת שמעכבת את הקמת המועצה, וההליך צפוי להסתיים עד החגים. המשמעות היא שהמועצה תחל את עבודתה רק באוקטובר, שמונה חודשים לאחר הנדרש. כך התפספסה הזדמנות להשפיע כבר על שנת הלימודים הקרובה.
הערך המוסף שיכול להגיע מעבודת המועצה הוא גם ליווי של פעילות המשרדים השונים, וכן הקמה של מכון מחקר שיעסוק בנושא. התפיסה הרווחת בשנים האחרונות, בין השאר ב-OECD, היא שהגדלת התקציבים אינה פותרת את המצב באופן אוטומטי, אלא צריך לשים דגש על איכות השירותים, שקריטית במיוחד בגילאים האלו.
לכך מתחבר מהלך משלים שמתבצע בימים אלו, אך יושלם רק בעוד כשנתיים, והוא פרויקט של אגף למעונות יום במשרד העבודה והרווחה וג'וינט אשלים עם ה-OECD להערכת איכות הטיפול במסגרות החינוכיות לגיל הרך בישראל. "זאת פעם ראשונה שיהיה בסיס נתונים על המסגרות של מדינת ישראל ונקבל תמונת מצב אמיתית. המחקר יכלול מידע על סביבת העבודה, הרקע המקצועי של אנשי הצוות ועוד.
זהו מחקר חלוצי בעולם, גם במדינות אחרות יש פערי מידע", אומרת נעה בן דוד, ראש היחידה לגיל הרך בג'וינט-אשלים.
עוד היא אומרת כי "המטרה היא ליצור סטנדרט - להבין מה סדר היום של הילד, מה המטפלת צריכה לעשות, מה המפתח של מספר הילדים לכל מטפלת, איך נראה גן מיטבי.
"האתגר המורכב של קובעי המדיניות יהיה לתמוך ולאפשר קיום בר השגה של מסגרות חינוך-טיפול, לצד הבטחת האיכות. מדינות מבינות את הצורך בגיל הרך כי המוח נמצא בהתפתחות עד גיל 3, אבל זה השלב שבו המדינה הכי פחות אחראית. לכן זה לא מספיק היצע גדול, אלא צריך להבטיח את האיכות של הטיפול", מוסיפה בן דוד.