קריסת Moviepass מסמלת את השינוי בהייטק העולמי

עולם הטכנולוגיה מזוהה עם אובססיה לסטארט-אפים זריזים, שרוצים להחליף את המודל העסקי של החברות השמרניות. אלא שכעת התעשייה עוברת התבגרות: המשקיעים מתמקדים במיזמים מוכחים, החברות הוותיקות לומדות לחדש בעצמן, והסטטוס קוו שיצרו המשבשים המצליחים מעורר התנגדות. אפילו אלון מאסק מבין את זה

מוביפאס / צילום: שאטרסטוק
מוביפאס / צילום: שאטרסטוק

בשבועות האחרונים MoviePass, אפליקציה פופולרית אמריקאית שהייתה אמורה לשבש את השוק המסורתי של תעשיית הקולנוע, נושמת את נשימותיה האחרונות. בשיאה, לפני פחות משנה, נסחרה החברה הקטנה מניו יורק לפי שווי של 330 מיליון דולר. היום שוויה עומד על 169 אלף דולר, או 7 סנט למניה - התרסקות של 99.9%.

החברה הציעה מודל חדשני שהיה, בראשיתו, הבטחה גדולה: מנוי במחיר קבוע של 9.95 דולר בחודש, שיעניק לרוכש כרטיס קולנוע אחד ביום, כל יום. בעיתונות האמינו שמוביפאס תעשה לקולנוע את מה שנטפליקס עשתה לטלוויזיה בכבלים והיא הוכתרה כאחת מאפליקציות החדשנות המשבשת המובילות לאורך השנים.

חדשנות משבשת (Disruptive Innovation, או בקיצור Disruption) הוא מושג נפוץ זה שני עשורים, והוא מתייחס למוצר שמערער על התפיסה הקיימת ודוחק אותה ("משבש" את הפעילות המסורתית), עד להחלפתה. מבלי להיכנס לדיון על גבולות המילה, בהווייתה היא סימלה את כל מה שחדשני ומלהיב במגזר הטכנולוגיה. הרעיון שמתחרים קטנים יכולים לערער על דומיננטיות של חברות מובילות שוק, לשבור חומות קיימות ולעקוף רגולציות בתעשיות נוקשות באמצעות פתרונות יצירתיים, הוא רעיון שנעים לחלום עליו.

שיבוש הטכנולוגיות המסורתיות הפך לכלי בארגז הכלים של סטארט-אפים שמעוניינים לקדם חדשנות, ולעיתים אף למטרה בפני עצמה. תעשיות ההון סיכון השקיעו בכך מיליארדי דולרים, מתוך תקווה כי המתחרים הקטנים והאינטליגנטיים יפתרו כשלי שוק, ירעננו דרכי פעולה ויעירו את הבירוקרטים מהשאננות אליה התרגלו. במבט חטוף זה גם הצליח: אובר שינתה את הדרך שבה אנחנו תופסים תחבורה ציבורית, Airbnb שינתה את האופן שבו אנחנו מנצלים נדל"ן, נטפליקס שינתה את הטלוויזיה בכבלים וספוטיפיי את עולם המוזיקה. אלא שגם החברות המצליחות האלה עדיין לא מצליחות להגיע לרווחיות גבוהה (נטפליקס, הרווחית שבהן, פרסמה לאחרונה דוחות כספיים מאכזבים ועתידה הפיננסי מוטל בספק), וחלקן אף סופגות הפסדים כבדים. כך או כך, מחוץ למועדון המצומצם הזה, נראה שהזמנים מתחילים להשתנות.

במציאות שבה מחירו של כרטיס קולנוע ממוצע בארה"ב הוא 9.31 דולר, קריאת התיגר של מוביפאס על התעשייה המסורתית נראתה טובה מכדי להיות אמיתית. ואכן, ככל שמוביפאס נעשתה פופולרית ומשכה יותר מנויים, כך היא נכנסה לחובות עמוקים יותר, משום שבכל פעם שמנוי מימש את זכותו לכרטיס, מוביפאס שילמה עבורו מחיר מלא לרשתות בתי הקולנוע.

זה לא היה אמור להיות ככה: מוביפאס האמינו שהם זיהו בעיה, ויכולים לפתור אותה. הנחת המוצא שלהם הייתה שמרגע שהקרנת הסרט מתחילה, כל מושב שנותר ריק לא יוכל להניב עוד רווח לבתי הקולנוע. תחת הנחת מוצא זו, הם ניסו לשכנע את רשתות הקולנוע למכור להם כרטיסים מוזלים. באופן זה, הם הניחו, בתי הקולנוע ימלאו אולמות ומנויי החברה יזכו לסרט במחיר מופחת. אך בעוד שהדיל היה מפתה עבור מנויים, בתי הקולנוע עשו חושבים, החליטו לוותר על המתווכים ופתחו תוכנית מנויים משלהם. הם לקחו את הרעיון של מוביפאס, ויצרו חדשנות מתוך עמדת כוח. כעת מוביפאס, בניסיון אחרון להציל את עצמה, מגבילה את מספר הסרטים שאפשר לראות באמצעותה לשלושה בחודש.

כשבוחנים זאת לעומק, הסיפור של מוביפאס הוא גם אחד הסיפורים המרכזיים של ההייטק העולמי בשנה האחרונה - שנה של התפכחות והתבגרות.

מה עלה בגורל הסטארט־אפים המשבשים הגדולים
 מה עלה בגורל הסטארט־אפים המשבשים הגדולים

1. הכסף מתחלק אחרת

כפי שקורה תכופות, הסימן הבולט ביותר לסופה של תקופה הוא שינויים בתנועת ההון. במנטליות עדרית קלאסית המונעת מחשש להפסיד, קרנות הון סיכון, משקיעים אחרים ומנהלי כספים התחילו להפחית את השקעותיהם ביזמים צעירים בשלבים מוקדמים. במקום להשקיע מעט בכל מקום, היום הכסף נודד לחברות בשלבים מתקדמים יחסית ובהערכות שווי גבוהות במיוחד, היכן שההבטחה כבר כמעט התממשה. לפי Pitchbook, מאז 2014 ועד היום נחתך מספר ההשקעות בחברות טכנולוגיה כמעט בחצי, בעוד שהסך הכספי של ההשקעות לא סבל משינוי מגמה כזה.

המשתנה החסר נמצא בשלבים המאוחרים: במהלך 2017 הוזרמו כמעט 20 מיליארד דולר לחדי קרן בלבד, שיא של כל הזמנים, בעוד שמספר עסקאות המימון הכולל נפל ב-30%. ברבעון השני של השנה 61% מהעסקאות היו של יותר מ-100 מיליון דולר - כפול מהרבעון המקביל אשתקד. בארבע השנים האחרונות יצאו לאוויר העולם 243 חדי קרן חדשים.

כך נוצרו נפילי עמק הסיליקון, הנושאים על גבם הערכות שווי בעייתיות ומעורפלות, שכל קיומם נשמר על אש נמוכה. מרביתם לא מבצעים את הקפיצה המתבקשת לחברה ציבורית נסחרת, והרבה מהם לא נהנים מאקזיטים - עד כדי כך שמספר האקזיטים הגדולים נפל השנה לרמתו הנמוכה ביותר מאז 2009.

בועת השקעות הסיד הנעלמת, הנהירה לסטארט-אפים בשלבים מתקדמים והזינוק במספר חדי קרן, אינם הסממנים היחידים לכך שהמשקיעים מחפשים יציבות רבה יותר. הצורך הזה מתבטא כעת גם בשלבי הקצה הבוגרים ביותר, בשוק המניות. בשבועות ראינו חברה של כחצי טריליון דולר שמחקה חמישית משוויה ביום אחד, ואחרת שטיפסה לשווי של טריליון דולר. מה ההבדל ביניהן? הראשונה, פייסבוק, אמנם רשמה את הרווח הנקי הרבעוני הגדול בתולדותיה - 5.1 מיליארד דולר - אך המשקיעים סברו שהיא משקיעה יותר מדי בשיקום הפלטפורמה שלה, ויוצרת אי-יציבות בטווח הקצר. השנייה, אפל, מציעה נכס שנתפס כסולידי - אייפונים, שלמרות כל נבואות הזעם מצליחים לשמור על ביקוש גבוה ומכניס.

2. התעשיות המסורתיות התעוררו

זה דרש הרבה זמן, אולי יותר מדי זמן, אבל החברות הוותיקות שפועלות בתעשיות המסורתיות, הכבדות והאיטיות, מבינות היום יותר מתמיד שאם הן רוצות להישאר רלוונטיות הן צריכות להתעורר ולהגן על עצמן.

אילו תובנה זו הייתה מהדהדת קודם, חברות המוניות בארה"ב היו מתחילות את מאבקן העיקש באובר בימים הראשונים לפעולתה. מלחמה חסרת רחמים ועתירת רבדים ממש כמו שהן עושות בשנה וחצי האחרונות. או לחילופין, הן היו עומלות כדי לפתח בעצמן אפליקציות דומות. באותה הרוח, אילו בתי מלון ומשכירים היו מצליחים לחשוב קצת יותר בזריזות על תימחורים דינמיים ופלטפורמות שיתופיות, אולי תעשיית המלונאות לא הייתה מזועזעת כל כך מ-Airbnb.

היום פני הדברים נראים אחרת. במקום לפחד מבלוקצ'יין ומתעשיית המטבעות הדיגיטליים שקוראים עליהם תיגר, הבנקים מאמצים בעצמם את הטכנולוגיה, כך שהם יוכלו להמשיך ולשלוט על זרימת ההון. ענקית הקמעונאות המסורתית וולמארט נכנסה למלחמת חורמה מקוונת ורוויית פיתוחים ורכישות עם אמזון. תעשיית הרכב, שמובילות אותה חברות כמו GM, פורד, פולקסוואגן, BMW, מרצדס בנץ, וולבו ופיאט, לא מחכות לחברות הטכנולוגיה שינגסו בשוק שלהן, ומפתחות בעצמן כלי רכב אוטונומיים. רשתות בתי הקולנוע בארה"ב, שידעו להקים שירות מתחרה לזה של מוביפאס, ממש לא לבד. 

3. סטטוס קוו משובש

רוח החדשנות והיצירתיות האנושית תמיד האירה את תעשיית הטכנולוגיה באור חמים ונעים: כל מתנגד נתפס כשמרן, כל מצטיין נתפס כסולל את הדרך לעולם טוב יותר של קידמה, חיי פנאי ונוחות. פייסבוק שיבשה את הדרך שבה אנחנו מנהלים מגע אנושי ובהמשך את האופן שבו אנחנו צורכים חדשות. כשהפלטפורמה עלתה לאוויר, היא בסך הכל ביקשה "לחבר בין אנשים", לקרב לבבות של חברים שאיבדו קשר ולהפגיש בעלי תחומי עניין, איזוטריים ככל שיהיו, סביב פלטפורמה אחת; אפליקציות מסרים מידיים כמו ווטסאפ חתרו תחת השוק המונופוליסטי של הודעות הטקסט היקרות, והציעו שירות מוצפן, חינמי (או קרוב לכך), אלגנטי ורווי פיצ'רים; אובר וליפט חתרו תחת האנכרוניזם של תחנות המוניות; ספוטיפיי פתרה את הבעיה של "יותר מדי דברים לשמוע, מעט מדי זמן"; ונטפליקס ארגנה מחדש את כל הדרך שבה אנחנו צורכים טלוויזיה.

המשבשות החזיקו במותג פרימיום שהקנה להן מוניטין חברתי. הכוח שייחסו להן, בצדק או שלא, היה כזה ששמור למוסדות חברתיים וממשלתיים יוקרתיים, מובילי דעה ומהפכנים. אבל היום כבר שואלים - האם הן באמת מוסיפות ערך אמיתי לחיינו? האם המוצרים שלהן מבשרי קדמה ונוחות, מספקים שיפור משמעותי, או שהם פשוט מייצרים סטטוס קוו אחר, לאו דווקא טוב יותר?

התהיות האלו הפכו בשנה האחרונה לתנועת נגד, גם בתוך הארגונים. מייסדי ווטסאפ עזבו את החברה אחרי שפייסבוק, שקנתה אותה, החליטה למסחר את הפלטפורמה באופן שיחשוף את הודעות המשתמשים למפרסמים. באובר חוו משבר עמוק, ולאחרונה החברה מביעה חרטות על ימין ועל שמאל בגין שימוש בפרקטיקות עסקיות מפוקפקות. בטוויטר ובפייסבוק התחילו לקחת אחריות על התוכן שמופיע אצלן, ולעזור למשתמשים לנהל את הזמן שלהם טוב יותר. Airbnb החלה לאכוף איסור אפליה בהשכרת דירות ולהפעיל סנקציות נגד משכירים שנוהגים אחרת, ומתמודדת עם ניסיונות להצר את צעדיה בעולם. ספוטיפיי סופגת ביקורת קשה על התמלוגים הנמוכים שהיא משלמת ליוצרים. אפילו אלון מאסק, אולי סמל השיבוש הגדול של ימינו, הבין שהוא צריך להתנצל על כך שדיבר בגסות אל אנליסט בשיחה עם משקיעים, מה שכנראה היה נתפס פעם בעבר כמאבקו המוצדק של העולם החדש בישן. אירוע חריג כשמדובר במאסק חסר המעצורים.

המילה דיסראפשן, שיבוש, כבר לא מייצרת סביבה התעניינות כמו פעם, אבל לא רק המילה עצמה נמצאת בשקיעה, אלא הכוונה שמאחוריה. היום השאיפה לרסק שווקים או תעשיות התבגרה, והתחלפה בשאיפה ליצור דבר חדש עם שימושיות אסטרטגית שתניב הכנסות ורווחים.

אמיתות משתנות לאורך השנים: ארגונים גדולים נתפסו בעבר כחסרי כישרון טבעי לפתח טכנולוגיות משבשות, בגלל המיקוד שלהם בצרכנים והחיפוש אחר הגדלת הרווחים. כיום הארגונים הגדולים מצוידים טוב יותר בכלים להתאים את עצמם ולהשתנות, ולא רק שהם שורדים זעזועים עמוקים, לעיתים הם אלו שמשבשים בעצמם.