יש ערימה של פאונדים על הדשא: הפרמייר ליג חוזרת הערב

עם המאמנים הטובים בעולם שמקבלים צ'ק פתוח לרכש, שחקנים שמרוויחים מאות אלפי פאונדים בשבוע, ועם אמזון ופייסבוק שנכנסות לתמונה עם חוזי שידור חדשים, הפרמייר ליג האנגלית פותחת עונה בסוף השבוע הקרוב, כשלפחות במגרש הכלכלי אין לה תחרות • דוח G

קון אגוארו - פרמייר ליג / צילום: רויטרס - Phil Noble
קון אגוארו - פרמייר ליג / צילום: רויטרס - Phil Noble

לז'וז'ה מוריניו אפשר לומר הרבה דברים, וגם תכונות אופי לייחס לו. ביישנות אף פעם לא נמנתה עמן - ואכן, המנג'ר המוחצן של מנצ'סטר יונייטד לא התאמץ להסתיר הקיץ את הזעם שלו על הבוסים שלו ממשפחת גלייזר האמריקאית. אותם אילי הון שמשלמים לו שכר שנתי זעום של 15 מיליון פאונד, רק נזכיר. "נתתי למועדון רשימה עם חמישה שמות לפני כמה חודשים, ואני בספק אם אקבל אחד מהם", הוא קיטר אחרי התבוסה 4:1 לליברפול במשחק הכנה לעונת הפרמייר ליג הקרובה, שתיפתח ביום שישי עם משחקה של מנצ'סטר יונייטד נגד לסטר סיטי.

מעבר לעזות המצח של מוריניו, שמאז הצטרף לפרמייר ליג כמנג'ר צ'לסי, חתום על רכישות של קרוב למאה שחקנים בהיקף דמיוני של למעלה מ-1.5 מיליארד אירו, הביקורת שלו על חוסר היכולת (או הרצון) של בעלי המועדון לעמוד ברשימת השופינג הלבטח-שאפתנית שהוא העביר להם, מדגימה היטב את הבועה הכלכלית שבה נמצאת הפרמייר ליג אל מול שאר הליגות בעולם. והרי גם מוריניו, אותו מקופח נצחי על המגרש ומחוצה לו, כבר הוציא נכון לשבועיים לפני תום מועד ההעברות לא פחות מ-82 מיליון אירו על רכש לקבוצה, ובסך הכול למעלה מחצי מיליארד אירו מאז מונה למנג'ר היונייטד - לרבות על שחקנים אולטרה-מבוקשים דוגמת פול פרוגבה, אלכסיס סאנצ'ז ורומלו לוקאקו.

לזכותו של מוריניו ייאמר שמגלומן ככל שיהיה, הוא אינו לבד. פפ גווארדיולה, האלוף מעבר לכביש, כבר הוציא למעלה ממיליארד אירו על רכש בשנתיים שלו כמנג'ר מנצ'סטר סיטי, וגם בפרספקטיבה רחבה יותר אל עבר הליגה האנגלית הבכירה כולה, קיץ 2018 הוא החמישי ברציפות שבו חוצות קבוצות הפרמייר ליג את רף המיליארד אירו על רכש. בארבע העונות האחרונות יחד הוציאו קבוצות הליגה האנגלית הבכירה על רכישות שחקנים 6.4 מיליארד אירו.

איך זה מתאפשר, מתי שם המשחק באי הבריטי הפך לכסף עצום כל-כך, ואיפה הפרמייר ליג בכל זאת מפסידה - בנקודות הבאות.

1. טלוויזיה, ולא רק בטלוויזיה

הבועה של הפרמייר ליג, שהסממן המרכזי שלה הוא שוק ההעברות, היא תוצר של אירוע מרכזי אחד: מחירי זכויות השידור שבכל מכרז מחדש שוברים שיאים חדשים. אם בעבר הייתה זו רשת סקיי של רופרט מרדוק שפילסה את דרכה לשוק הטלוויזיה הבריטי דרך רכישת זכויות הכדורגל של הליגה במחירים מופקעים, בשנים האחרונות זו הכניסה האגרסיבית של BT (בריטיש טלקום) לשוק הטלוויזיה והמאבק שלה לגזור נתחי שוק מסקיי דרך השתלטות על שידורי כדורגל. ואם כבר נוצרה תחושה שהמצב נרגע קלות ושהכדורגל האנגלי הגיע אל תקרת הזכוכית שלו (ולא רק ביכולת על כר הדשא), הרי שבחודשים האחרונים החל לזרום כסף חדש לליגה, שמבהיר שגם העתיד נראה נפלא: מאות מיליוני פאונדים מאמזון ומפייסבוק, שהחליטו שהגיע הזמן שגם הן יעברו לשידור חי ובלעדי (כל אחת בשוק אחר) של הליגה.

אמזון הייתה הראשונה להתוות את הדרך, כאשר שמה יד על מכרז שהבטיח לה באופן בלעדי חבילת שידורים של 20 משחקי פרמייר ליג בכל עונה, למשך שלוש עונות, שאותם היא תפיץ ללקוחות "אמזון פריים". פייסבוק באה בעקבותיה ורכשה בתחילת החודש שעבר את זכויות השידור בדרום מזרח אסיה (תאילנד, קמבודיה, וייטנאם ולאוס) עבור 200 מיליון פאונד. ובסך הכול משלמים הזכיינים עבור כל משחק כדורגל שמשודר בליגה האנגלית סכום דמיוני של 9.2 מיליון פאונד.

המשמעות עבור כל קבוצות הליגה היא ברורה - הסכום המינימלי שחולק (על-פי מפתח של ביקוש) עבור תמלוגי טלוויזיה עמד על 94.6 מיליון פאונד לקבוצה (ווסט ברומיץ') וזה הולך ומטפס עד 149.7 מיליון פאונד (מנצ'סטר יונייטד). בספרד, באיטליה ובגרמניה יכולים רק לחלום על סכומים כאלה.

2. הליגה העשירה ביבשת - ובגדול

בעוד שספורטיבית, לליגות המתחרות מספרד, גרמניה, איטליה וצרפת יש בהחלט מה למכור מול הפרמייר ליג, בכל הקשור למדדים הכלכליים היא נמצאת ברמה משל עצמה. לפי בדיקה של דלויט, בפרסום השנתי שלה לעונת 2018 שסוקר את כלכלת הכדורגל האירופי, סך ההכנסות של חמש הליגות הבכירות באירופה בעונת 2016/17 עמד על 14.66 מיליארד אירו - מתוך זה, חלקה של הליגה האנגלית מסתכם ב-36% (5.29 מיליארד אירו). הכנסה ממוצעת של קבוצה באנגליה עמדה נכון לאותה עונה על 265 מיליון אירו, רחוק מאוד מהליגה הבאה אחריה, הבונדסליגה הגרמנית, שבה ההכנסה הממוצעת לקבוצה עומדת על 155 מיליון אירו, וכמעט פי 4 מקבוצה בליגה הצרפתית (82 מיליון אירו לעונה). ובמבט כלל אירופי, הפרמייר ליג אחראית ל-21% מכלל הכסף.

עד לא מזמן, צריך להדגיש, לא היה היגיון בטירוף הזה - הכסף זרם, המשכורות היו בשמיים, אבל השורה התחתונה הייתה שהבעלים שהחזיקו קבוצות באנגליה ראו בעיקר מינוס. המצב הזה הוביל לשינויי בעלות רבים מאוד בפרק זמן של עשור, כולל של כל חמש הקבוצות הגדולות הנוכחיות (יונייטד, סיטי, צ'לסי, ליברפול וארסנל). היעדר רגולציה מצד אופ"א איפשר לקבוצות להשתולל ללא הגבלה, ובעלים שנכנסו לכדורגל האנגלי ממקומות שונים בעולם (רומן אברמוביץ' למשל) הפכו את הליגה למגרש משחקים פרטי שבו הכול מותר מבחינה מספרית. בעונת 2008/09 למשל, הרווח הכולל של 20 קבוצות הפרמייר ליג, לפי דוח דלויט, עמד על 93 מיליון אירו - נמוך יותר מהליגה הגרמנית שהציגה מודל בריא יותר, עם רווח כולל של 172 מיליון אירו.

אלא שאז הגיעו תקנות הפייננשל פייר-פליי של אופ"א, כאשר גם באנגליה הותקנו תקנות פנימיות המקשות על הוצאת כסף בלי שום פרופורציה להכנסות המועדון. בעונת 2013/14 נרשם המהפך: הפרמייר ליג הציגה רווח כולל של 739 מיליון אירו תוך שהיא מותירה הרחק מאחור את הליגות הספרדית (347 מיליון אירו) והגרמנית (250 מיליון אירו). בעונת 2016/17, עם הסכם השידורים החדש שנכנס לתוקף ואחרי סדרה של הסכמי חסות שוברי שיאים, כבר העמידו קבוצות הפרמייר ליג רווחי שיא כוללים של 1.2 מיליארד אירו. ממוצע של 60 מיליון אירו לקבוצה. אומנם גם מצבו של הכדורגל האירופי בכלל היבשת השתפר, אבל לא בהיקפים הללו: בספרד הרווח הממוצע לקבוצה הגיע ל-20 מיליון אירו, בגרמניה ל-17 מיליון אירו, ואילו בליגות הצרפתית והאיטלקית המשיכו כמו בכל העונות שלפני כן, להציג הפסדים.

וכך, ממצב שבו 13 קבוצות, שסיימו את עונת 2012/13 ברווח תפעולי ממוצע של 4 מיליון ליש"ט לקבוצה, זינקה הפרמייר ליג חמש עונות אחר כך למצב שבו 19 מתוך 20 הקבוצות מסיימות ברווח ממוצע של 52 מיליון ליש"ט. גם הרווח הנקי אחרי מס - שמשקף באופן אמיתי יותר את ההתמודדות עם החזרי החוב של הקבוצות, מצייר תמונה כמעט מושלמת - 17 קבוצות סיימו את עונת 2016/17 ברווח נקי. הרווח הנקי אחרי מס של כלל קבוצות הפרמייר ליג הסתכם באותה עונה ב-534 מיליון ליש"ט. וכל זה התרחש בעונה שבה הוציאו אותן קבוצות סכום שיא של 1.65 מיליארד אירו על רכישת שחקנים.

3. המשכורות שוברות שיאים

המצב הכלכלי של הפרמייר ליג מתבטא כמובן גם בתשלום משכורות השחקנים. אומנם גם בעבר שחקנים לא בדיוק רעבו ללחם והליגה העמידה פה ושם שחקנים עם משכורת שבועית של 100 אלף פאונד נטו לשבוע. כן-כן, קראתם נכון - לשבוע. נטו. אבל החל מהעונה שעברה עלו על המגרשים שחקני ה-500 אלף פאונד לשבוע שכר הראשונים. חצי מיליון פאונד, שהם 2.4 מיליון שקל בשבוע.

סקר שכר מקיף של Sportingintelligence, שפורסם בנובמבר 2017, הראה שהשכר השנתי הממוצע בפרמייר ליג עומד על 2.6 מיליון פאונד לשחקן - כלומר לראשונה חצה רף של 50 אלף ליש"ט בשבוע בממוצע. הרבה יותר מהליגה הספרדית שמשלמת בממוצע 1.68 מיליון אירו והאיטלקית עם 1.33 מיליון. זו גם מן הסתם הסיבה המרכזית לכך שהכדורגלנים הטובים נשאבים לפרמייר ליג. בשלב חצי הגמר במונדיאל ברוסיה למשל, 40 מתוך 92 שחקני ארבע הקבוצות שהגיעו לשלב זה היו שחקני פרמייר ליג (כולל נבחרת אנגליה כמובן).

היכולת לשלם כסף גדול הפכה אותה באופן טבעי לליגה הגלובלית ביותר בעולם מבין הליגות החזקות - כאשר שיעור השחקנים הזרים (שלא נולדו במדינה) עומד נכון להיום על 66.8%. איטליה היא הליגה השנייה הכי זרה מבין הגדולות עם שיעור של 52.2%, ובספרד עומד שיעור העסקת שחקנים שלא נולדו במדינה על 39% בלבד.

4. הליגה של מאמני העל

זה לא רק השחקנים, כמובן. אם בעבר המאמנים הטובים באירופה היו בליגה האיטלקית, אולי פה ושם גם בספרד, כיום המאמנים הטובים באירופה נמצאים בפרמייר ליג, וללא שום עוררין. את גווארדיולה, הבעלים הקטארים של מנצ'סטר סיטי, משכו מבאיירן מינכן עם הצעה שאי אפשר לסרב לה, ובשבועות האחרונים החתימו אותו על הארכת חוזה בסיטי עד שנת 2021 שתבטיח לו על-פי פרסומים 20 מיליון פאונד בעונה.

מוריניו חזר לפרמייר ליג אחרי סיבוב של שש שנים בחוץ (באינטר ובריאל מדריד), ועכשיו הוא מקבל ממנצ'סטר יונייטד כ-15 מיליון פאונד לעונה כאמור. אונאי אמרי הספרדי עזב בקיץ את פריז סן ז'רמן העשירה לטובת הכסף שהציעה לו ארסנל, ושם סוף לכהונה בת 22 שנים של ארסן ונגר. וצ'לסי, שהחלה את ההכנות לעונה עם אנטוניו קונטה האיטלקי, לא נבהלה מסעיף שחרור של 7 מיליון אירו ששמה נאפולי על מאמנה המוערך מאוריציו סארי - והביאה אותו למועדון. ולמעשה, רק ארבעה מאמנים אנגלים נמצאים נכון להיום בפרמייר ליג, וגם הם בקבוצות שוליות יחסית (קריסטל פאלאס, קרדיף סיטי, בורנמות' וברנלי). מצב שאפשר להבין אותו לאור העובדה שגם ככה רוב השחקנים אינם אנגלים, ואפילו למעלה ממחצית מהבעלים בליגה הם כבר לא אנגלים.

למה המאמנים הגדולים מגיעים דווקא לפרמייר ליג הכל-כך תחרותית? קודם כול, זה השכר - לא אחת למעלה מכפול ממה שהרוויחו קודם לכן בליגה אחרת. אבל מעבר לזה, זה הצ'ק הפתוח לבנות קבוצה בלי מגבלות כמעט. הן גווארדיולה והן מוריניו הגיעו אחרי שקיבלו הבטחות לבנות את קבוצת החלומות שלהם, ללא מגבלה כמעט על רכש (זו גם הסיבה שמוריניו כיום נרגז, כאמור בתחילת הכתבה). יורגן קלופ הגרמני הגיע לליברפול לטובת שכר של 7 מיליון ליש"ט, כפול יותר מפי 2 משכרו בדורטמונד, והשנה הוא גם נהנה כמו הגדולים מצ'ק פתוח ומגישה פעילה מאוד בשוק ההעברות - שבועיים לפני פתיחת העונה הוא כבר הוציא על רכש 186 מיליון אירו.

ברוב המקרים, השכר הגבוה שמוצע למאמנים לא מרתיע בעלים מפיטורים במקרה של כישלונות. בעונה האחרונה שילמו לפי "האינדיפנדנט" סכום כולל של 35 מיליון אירו פיצויים למאמנים שכבר לא אימנו בקבוצות אחרי שפוטרו. זמן השהייה הממוצע בתפקיד בפרמייר ליג הוא קצת יותר מ-2.5 שנים, והסטטיסטיקה של העשור האחרון מראה ששמונה מאמנים שיתחילו את העונה, יפוטרו במהלכה ולא יגיעו לסיום החוזה. גם קונטה שהוזכר קודם לכן, כבר הצהיר שיגיש תביעת פיצויים בסך 11 מיליון אירו נגד צ'לסי בגין פיטוריו.

5. מה שבכל זאת הכסף לא קונה

רק דבר אחד לא מסתדר עם כל הכסף הזה - והוא, קורלציה עם הצלחות גם במפעלים האירופיים. כמעט בכל העונות האחרונות, כשקבוצה אנגלית עשירה פגשה בשלבי ההכרעה של ליגת האלופות באחת מהקבוצות הגדולות והטובות של היבשת - ריאל מדריד, ברצלונה, אפילו אתלטיקו מדריד ובאיירן מינכן - זה נראה לא כוחות. מבחינה תחרותית, הנתונים מראים כי בשש העונות האחרונות שיחקו בגמר ליגת האלופות שבע פעמים קבוצות מספרד, פעמיים קבוצות מאיטליה, פעמיים מגרמניה ורק פעם אחת קבוצה אנגלית - ליברפול בעונה שעברה. למעשה, מאז 2012 כשצ'לסי זכתה בליגת האלופות, ואף שהפער הכלכלי שפתחו על שאר היבשת רק גדל, איבדה הפרמייר ליג באופן מוחלט את ההגמוניה לקבוצות האחרות ביבשת. כיום, למשל, גמר כל-אנגלי כמו שהיה ב-2008 בין צ'לסי למנצ'סטר יונייטד, נראה כמעט מדע בדיוני.

בליגה האירופית, המפעל השני בחשיבותו ביבשת, זה נראה מעט טוב יותר - בשש העונות האחרונות הצליחו שלוש פעמים הקבוצות האנגליות להגיע לגמר, לעומת ארבע נציגות ספרדיות. אבל אף אחד לא מדבר במונחים של בניית קבוצה בכסף כל-כך גדול על זכייה בליגה האירופית.

מה ההסבר לזה? אחת הבעיות היא שבסופו של דבר, הכסף הגדול באנגליה מתומחר הרבה מעבר לשווי שלו - כשקבוצה אירופית מוכרת שחקן לקבוצה בליגה האנגלית, היא כבר מראש מתמחרת את השחקנים גבוה בהרבה מהשווי האמיתי שלהם. ליברפול שילמה בחודש שעבר סכום מטורף של 62.5 מיליון אירו על השוער הברזילאי אליסון, שרק שנתיים לפני כן נרכש על-ידי רומא ב-8 מיליון אירו. מנצ'סטר יונייטד הלחוצה לרכוש הביאה בקיץ את הקשר הברזילאי פרד עבור 59 מיליון אירו, אף ששווי השוק המוערך שלו לפני הרכישה עמד על 32 מיליון אירו. ואברטון, כן אברטון, רכשה את המגן הברזילאי ריצ'רליסון עבור 45 מיליון אירו - כמעט פי 2 משווי השוק שלו ערב העסקה.

הבעיה השנייה קשורה לעוצמה הכלכלית של חמש-שש קבוצת היום באנגליה לשלם שכר ולרכוש שחקנים. זה גורר מצב שבו הכוכבים מתפזרים על פני כמה קבוצות, ולא נבנית "סופר-קבוצה" אחת כמו שקורה עם יובנטוס באיטליה, או שתיים כאלה כמו ברצלונה וריאל מדריד בספרד. וכך, הקבוצות משופעות הכוכבים באנגליה מתישות זו את זו במשך עונת משחקים קשוחה וארוכה. הן לא רק מתמודדות על אליפות, אלא נלחמות על כניסה למקומות 4-1 שמבטיחה הופעה בליגת האלופות - מאבק שריאל מדריד, ברצלונה, באיירן מינכן ויובנטוס לא מכירות. אצלן, גם בעונה בינונית, מאבק על הטופ 4 יכול להיעשות בהליכה.