אין לנו שום יכולת להשפיע: שקר שיתוף הציבור בהליכי תכנון

המתכננים שייבאו לארץ את פרוצדורות שיתוף הציבור, באמצע שנות ה-90, הונעו כמובן מכוונות טובות ורצו לשדרג את ההליך התכנוני וגם לדבר על יותר דמוקרטיה. ברוח הציווי הקפיטליסטי ליעילות, הארגומנט שבו הם השתמשו, לפחות בשיח מול הרשויות, היה ששיתוף ציבור בשלב מוקדם מצמצם את מסת ההתנגדויות, כלומר, מעודד התייעלות.

שיתוף ציבור מתחיל לכאורה בהנגשה של מידע על תכניות מקודמות וממשיך במפגשים של מתכננים עם תושבים, אך כולל גם את פאזת ההתנגדויות. האם זה קורה? האם אנו מסוגלים להשפיע על תכניות מקודמות? לא בטוח.

פקידי התכנון יאמרו כמובן שהכל שקוף וגלוי, יותר מאשר אי פעם, ואולם, מניסיון ארוך שנים, כאדריכל מתכנן, פעיל בארגון סביבתי ללא מטרות רווח (NGO) ועכשיו ככתב לענייני תכנון, אני יכול להעיד דווקא על נסיגה.

במישורי הנגב נבנים ישובים פרבריים שגונבים את עיירות הפיתוח, השטחים החקלאיים של המושבים מוסבים ל"מתחמים מועדפים לדיור", בעמקים נבנים מחלפי ענק לאוטוסטרדות בתשלום, ובערים נהרסות שכונות ותיקות ונעקרים עצים ותיקים ונהדרים לטובת מיזמי "התחדשות עירונית". לא רק שאנחנו לא יודעים על זה כלום, בסופו של דבר אין לנו באמת גם שום דרך להשפיע.

לא מסובך להמחיש את זה. אנחנו נמצאים עכשיו בדיוק באמצע תקופת ההפקדה של הארכה לכביש מס' 16, המכונה "כביש עובדיה יוסף". מדובר בכביש כניסה חדש לירושלים, שיתחיל במוצא ויעבור, על חשבון יער ירושלים וגם במנהרות, מתחת לשכונת הר נוף ובית הכרם לכיוון בית החולים שערי צדק. ההארכה לכביש, שהיא יוזמה של עיריית ירושלים, ועומדת כרגע על הפרק, נקראת גם "מחלף בייט", ונועדה לחבר את כביש 16 לדרך הרצוג, צומת גבעת מרדכי. אי אפשר להקל ראש בתכנית הזאת, שתחסוך אולי רמזורים, אבל תעבור על חשבון שטחים ציבוריים פתוחים ואפילו על שטח של הגן הבוטני במורדות קמפוס האוניברסיטה גבעת רם, המוגדר על ידי עיריית ירושלים, כאתר טבע עירוני.

כשבוחנים את אופן הקידום של כביש בייט רואים שאין לציבור שום יכולת אמיתית להשפיע על אופן קידום התכנית. למרות שמדובר בתכנית קולוסאלית, עם מחלפי ענק, שמגלמת בתוכה פגיעה במערכת האקולוגית של ירושלים, והעבודה עליה נערכה במשך שנים, וכללה צוות יועצים ענק, ומספר לא מבוטל של ישיבות, הרי שהציבור (מי זה בכלל הציבור במקרה כזה?) לא ידע עליה וגם לא על הפקדתה. פרסומי התכניות נעשים בעמודים האחוריים של עיתונים למנויים, או בשפה הערבית, או לציבור החרדי כי זה יותר זול. וחוץ מזה, ניסיתם פעם לאתר מידע תכנוני? מי בכלל יודע מה המספר הסידורי של תכנית מסוימת ואיפה מוצאים אותה? מי שכבר יצליח ויגיע לאתר "תכנון זמין" (אתר האינטרנט של מנהל התכנון, שנועד לאפשר איתור ישויות תכנוניות), בכלל לא ידע מה לקרוא ואיך להבין את השיח הטכני.

ולעניין כביש בייט לא רק שהתכנית המורכבת והחשובה הזאת פורסמה בשלב הכנה סופי, אלא שגם כנס שיתוף הציבור, כשנערך, התקיים בזמן תקופת ההפקדה (במשך 60 יום מאז ההכרזה על הפקדה ניתן לבעלי עניין להגיש התנגדות לתוכנית). גם זה לא ממש מפתיע.

הגיע הזמן להודות באמת: היכולת שלנו להשפיע על סביבתנו קלושה. אנחנו שומעים על התוכניות, קטנות כגדולות, לא בזמן הגשתן לוועדות התכנון, אלא רק אחרי שעברו סבבים של דיונים, כשהן "אפויות", בשלב ההפקדה. המידע על קיומן של רוב התוכניות בכלל לא מגיע אלינו ומפגשי שיתוף הציבור לא נועדו אלא לאפשר יידוע. הסיכוי שתיקון יקרה אפסי. הבאג מוטמע.