חדר מיון. להגדיל את ההוצאה האזרחית ולהשקיע יותר בבריאות / צילום: תמר מצפי
סטנדרד אנד פורס העלתה את דירוג האשראי הישראלי ל-AA ובקריה בירושלים ששון וצהלה, כולם קושרים לעצמם כתרים ותשבחות לרוב - הפכנו ליקירי ולאלופי אמנת מסטריכט - אחת מאבני היסוד החשובות ביותר לאיחוד הכלכלי מוניטרי באירופה (1993), קרי אימוץ שלושה קריטריונים מדידים: גירעון תקציבי שנתי שאינו עולה על 3% מהתמ"ג, חוב ציבורי עד 60% ממנו, ואינפלציה מקסימלית של 3%.
ישראל כיום היא מהמדינות הבודדות בעולם שעומדות בקריטריונים הנ"ל, בניגוד לרוב המדינות המפותחות, כמו יפן, איטליה ואפילו ארה"ב ואנגליה, שבהן הגירעון מגיע לרמות של מאות אחוזים. ההתבשמות העצמית בהצלחה המאקרו-כלכלית של ישראל בעשור מטעה, כיוון שהיא באה על חשבון התמוטטות רבתי של מדינת הרווחה, פועל יוצא לקיצוצים אכזריים חוזרים ונשנים בהוצאה האזרחית ובתקציבי הרווחה. בקיצור, הפכנו למדינה עשירה בצמיחה עם אזרחים עניים בשרותי רווחה.
בישראל ההוצאה האזרחית (בניכוי ביטחון ותשלומי ריבית) היא הנמוכה בין 34 מדינות ה-OECD, כ-30% מהתמ"ג לעומת ממוצע של 44%. תוצאות המדיניות הנ"ל הן עגומות ביותר - 18.6% מהאוכלוסייה, כ-1.8 מיליון נפש נמצאים מתחת לקו העוני, כאשר מדד האי-שוויון כאן הוא מהגבוהים בעולם ונטל המס (בעיקר הישיר) נמוך - 31% לעומת 34% ממוצע ה-OECD. ההוצאה לשירותי רווחה בישראל היא כ65% מממוצע ה-OECD - הקיצוצים לאורך השנים היו בשירותים חברתיים וגם בתשלומי העברה, שפגעו במיוחד בבריאות ובקשישים.
במגמה הנוכחית נגיע גם ל-55% גירעון ציבורי, ונקבל טפיחות שכם ומחיאות כפיים בינלאומיות. כלומר, הניתוחים המאקרו-כלכליים הכואבים יצליחו, אבל רוב הפציינטים ימותו.
לדעתי יש להחליף מיידית את ה"דיסקט" ולשכוח ממסטריכט. לא תקרות ומגבלות גירעון והוצאה תקציבית. בלי "נומרטור", אלא גנרטור לפתרון חוליי החברה הישראלית המתרוששת משירותי רווחה מפותחים.
הפתרון הרצוי והמהיר הוא להוסיף ב-5 השנים הקרובות 20 מיליארד שקל בכל שנה להוצאות האזרחיות בתקציב, קרי 1.5% מהתמ"ג, ללא קשר להעלאת מסים או לקיצוץ בביטחון, ולא להתרגש יותר מדי אם הגירעון יגיע ל-3.5%. המשק הישראלי החזק ימשיך לצמוח בשנים הקרובות בקצב שנתי של 3.5% עם מלחמת סחר עולמית או בלעדיה.
הוצאה ציבורית תוספתית של 100 מיליארד שקל ב-5 שנים, יחד עם שאר מרכיבי התוצר, כמו צריכה פרטית, השקעות ויצוא, יגדילו את התמ"ג בכ-20%, כך שבמקום שנגיע ב-2023 לשיא מסטריכט חדש של 55% גירעון ציבורי נסתפק ב-62%, ועדיין נמצא את עצמנו במועדון המכובד של 20 המדינות המפותחות בעולם עם 45,000 תמ"ג לנפש.
רצוי גם לא להתרגש יותר מדי מביקורת של פופוליסטים שמרנים, אשר יהלכו עלינו אימים בתיאורי משברים דוגמת יוון, ונצואלה, ארגנטינה. כולל "מומחים" בינלאומיים מקרן המטבע, הבנק העולמי ואפילו ה-OECD - שכולם מהדהדים את כלכלני האוצר, בנק ישראל ואנשי אקדמיה ישראלים, אבל באנגלית רהוטה.
בעקבות המשבר העולמי ב-2008 גם מדינות בעלות משמעת תקציבית נוקשה, כגון גרמניה, צרפת, אנגליה וארה"ב, הירשו לעצמן להגדיל הגירעון התקציבי ל-4-5% למספר שנים לא מועט. כך גם עשו אז נערי האוצר היצירתיים, כאשר פרצו את מסגרת התקציב לתקופה מוגבלת, וקראו ל"תרגיל" החשבונאי שעשו בשם "קופסת תקציב הביטחון" - לא יהיה זה יותר מכובד ואלגנטי לקרוא לפריצת התקציב שהצעתי "קופסת תקציבי השירותים החברתיים"?
מדובר בסיבוב פרסה של 180 מעלות. יש לרתום את הכלכלה לטובת החברה ולא להפך. צמיחה לשם צמיחה היא אסטרטגיה של התא הסרטני, שסופה צניחה וצלילה חברתית - כי מציון ולא ממסטריכט תצא תורה חברתית-כלכלית של חמלה.
■ הכותב הוא לשעבר סמנכ"ל לתכנון וכלכלה במשרד הכלכלה.