ג’ולייט, הגרסה העירומה/ צילום באדיבות: פורום
הקולנוע התוודע לסופר הבריטי ניק הורנבי ממש בשלהי הניינטיז, וזאת הייתה אהבה ממבט ראשון. "קדחת המגרש", שהוא עיבד למסך בעצמו, זכה לחיבה רבה באנגליה והאמריקאים מיהרו לחטוף אותו. כמה שנים בודדות לאחר מכן יצא עיבוד נוסף לספרו "נאמנות גבוהה", שנחשב לאחת הקומדיות המוצלחות של האלף החדש, כמו גם גרסה אמריקאית ל"קדחת המגרש", שבה הכדורגל הוחלף בבייסבול. הורנבי הפך גם לתסריטאי בזכות עצמו, וכבר צבר שתי מועמדויות לאוסקר על עיבודים לאחרים בדמות "לחנך את ג'ני" ו"ברוקלין" הנפלא.
סוד הקסם של הורנבי נעוץ בכך שהוא כותב סיפורים על גברים שגם נשים יכולות להתחבר אליהם, והכל ביד קלילה וברגישות גדולה עם דמויות שקל להזדהות עמן. לפני שבועיים יצא לבתי הקולנוע עיבוד חדש לאחד מספריו, "ג'ולייט, הגרסה העירומה", שטומן בחובו את כל האלמנטים ההורנביים המובהקים: קומדיה רומנטית על אובססיה ומשבר אמצע החיים, רק שבשונה משאר העיבודים, הפעם אישה מובילה את הסיפור.
זוהי אנני (רוז ביירן), הגרה בעיירת חוף בריטית, שם היא מנהלת את המוזיאון המקומי שירשה מאביה, ומנסה להימנע מתחושת התסכול והשעמום בחייה. מי שבהחלט לא עוזר לה בזה הוא בעלה (כריס או'דאוד, שכיכב עם ביירן ב"מסיבת רווקות"), מורה שפיתח אובססיה קיצונית למדי למוזיקאי אמריקאי בשם טאקר קרואו (אית'ן הוק), שנעלם מעין הציבור לפני שנים. כאשר מערכת היחסים של אנני ובעלה מגיעה לשפל שקשה יהיה להתאושש ממנו, היא מקבלת אימייל מלא אחר מאשר קרואו בכבודו ובעצמו, לאחר ביקורת שפרסמה על אחד האלבומים שלו, והשניים פוצחים בחלופת מכתבים ומפתחים ידידות שתעזור להם לפתוח דף חדש בחייהם.
אם מצליחים לעקוף את נקודת הפתיחה הלא בדיוק סבירה של "ג'ולייט, הגרסה העירומה" (הנקרא כך על שם האלבום של קרואו המחבר בין השניים), מאוד קל ליהנות מהסרט המתוק הזה, שאפילו יש לו מה לומר על כישרון, אמנות, הערצה והאחריות שיש לנו כלפי עצמינו וכלפי אחרים. הבמאי של הסרט הוא ג'סי פרץ, שפועל בעיקר בטלוויזיה (והשנה מועמד לאמי על בימוי "GLOW"), שקלט היטב את הווייב הקליל וטוב הלב של הורנבי, מוציא את המיטב מהסיטואציות הקומיות וגם יודע לרגש במידה הנכונה. יתרון גדול נוסף של הסרט הוא הופעותיהם של ביירן והוק, והכימיה המצוינת שלהם, כמו גם קאסט שחקני המשנה הפחות מוכרים, שמביאים צבע רב לסרט. דווקא או'דאוד הוא החולייה החלשה, מכיוון שדמותו מעוצבת כדושבאג מעצבן מהרגע הראשון, ועל כן הדילמה של אנני אם להמשיך ולחיות איתו איננה חזקה מספיק, והדרמה הופכת למדוללת בעקבות זאת.
"ג'ולייט, הגרסה העירומה" אומנם איננו קולנוע גדול או צפיית חובה, אבל בעולם של קומדיות בוטות שמיועדות בעיקר לקהל צעיר, כיף להיתקל פתאום בסרט קטן ורגיש, שיכול להוציא אותנו מאולם הקולנוע עם לב קצת רחב יותר מזה שנכנסנו אתו.