היו זמנים שלנשים היו שלוש אפשרויות: או שהיית אחות או שהיית מורה או מזכירה. מי שמתגעגע לזמנים האלה, ממליצה לו להתרחק מהגיליון הזה.
זה מביא אותי לשיחת הטלפון שקיבלתי לא מזמן. 'אנחנו פונים אלייך', אמרו לי, 'כי אנחנו מחפשים מנכ"לית אישה, חשבנו שתוכלי לעזור עם שמות'.
בוועדת האיתור רצו בפירוש למצוא אישה שתנהל את אחת החברות הגדולות במשק. וזה היה עבורי רגע שמח כזה, רגע להשתהות עליו.
ומה יותר משמח? שזו לא הפעם הראשונה השנה, גם לא השנייה. משהו חדש מתחיל להבשיל בתאגידים הגדולים. בשנה האחרונה בולטת יוזמה ללהק מנכ"ליות נשים. לא במקרה, לא על הדרך, אלא מתוך כוונה מלאה. זה מה שקרה כשהתפנה תפקיד בראש ענקית תעשייה, גם בחברת ביטוח מצליחה וגם בתאגיד בריאות גדול.
'מה באמת חשוב לכם?', אני שואלת.
'מנהיגוּת', הם אומרים לי, 'מנהיגות ואמפתיה'.
כשאחד המנכ"לים הדומיננטיים בתיאטרון פרש, המטרה המוצהרת הייתה לחפש במקומו מנכ"לית אישה. היה גם מי שלחש לי באוזן: לא רק מנכ"לית אישה הם מחפשים, הם רוצים אישה מזרחית.
אז התקדמנו במשהו. תודו.
עכשיו השאלה שעל השולחן היא כבר לא 'האם אישה', אלא האם יש מאגר מנהלות גדול מספיק, ואם כן, האם הן בכלל בעניין?
יצא לי לבדוק את זה מהצד השני עם מישהי שאני מעריכה. היא אחת המנהלות היותר מעודכנות ובכירות, ועדיין הרבה פחות ממה שיכלה להיות, אם רק הייתה נענית להצעות המפתות שהיא מקבלת. היא כבר אמרה 'לא' לרשת מזון ולאחרונה גם לחברת פיננסים. בעלי המניות הסתכלו עליה, וחשבו שזה זה, כי יש לה בדיוק מה שהם צריכים. אבל היא החליטה שלה זה פחות דחוף עכשיו. היא לא עפה על החבילה הזו, של חוסר שעות שינה וכאבי ראש קודחים, שקוראים לה קידום מטאורי.
כמה גברים היו מסרבים? כמה גברים היו מרגישים שזה גדול עליהם? בדיוק.
בשורה התחתונה, מנהלות שוות הופכות להיות מחוזרות מאוד בעידן שבו הביקוש למנכ"לים מצוינים עולה על ההיצע.
האם זה בא מהמקום של רצון להשתיק את המצפון החברתי של בעלי המניות? אני מסופקת. אולי במקרה של התיאטרון, אבל בשאר המקרים, אף אחד לא עושה טובה.
אלה אנשים שצריכים להביא סחורה. ולסחורה הזו יש רק משמעות אחת: ביצועים מעולים. הצלחות רציפות של נשים שהיו חלוצות בתחומן הן הגנרטור שמושך עוד ועוד נשים למעלה. הן ההוכחה שזה עובד.
'למה, בעצם, חשוב לך שזו תהיה אישה?', שאלתי תעשיין, מייסד של חברת ענק, שפנה אליי כשחיפש מנכ"לית.
'יש איזשהו טרנד', הוא הודה, 'זה כמו בכדורגל, תמיד לאנדרדוג יש פוטנציאל הצלחה גדול יותר בגלל המוטיבציה לעלות בסולם החברתי. למי שנמצא בעמדת נחיתות יש מוטיבציית יתר. ונשים בעמדות ניהול הן אנדרדוג. כשאני מסתכל על כל התמונה, הוא אומר לי, יש מעט נשים למעלה. אבל מי שמגיעה היא סופר-וומן. אני פחות מאמין בכישורים אינטלקטואליים ויותר בכישורי מוטיבציה. לנשים יש נטייה לקדם אנשים אחרים, להקיף את עצמן באנשים מוצלחים. אצל גברים זה קיים פחות', הוא מתעקש.
מבחינתו, הכיוון ברור. נשים מביאות איתן יותר שיתופיות, הניהול שלהן פחות היררכי.
'אני בא ממשפחה פטריארכלית, ככה גדלתי', הוא מספר לי. "אבל גיליתי בשנים האחרונות שיש המון ערך לשיתופי פעולה, זה יותר חשוב מדברים אחרים. לשתף ולמשוך אנשים טובים, זו תכונה מאוד ייחודית לנשים".
אז התרבות החדשה היא יותר נשית באופייה. נשים דואגות להמשכיות, מכשירות יורשים ואז נוצרת עוד שכבת נשים בהנהלה.
לנסות להיות כמו הגבר זו טעות, אמרה בזמנה סימון דה בובואר. הגבריות היא הכלא שממנו צריך להשתחרר, אין סיבה שנשים תשאפנה להיות בו. אבל במשך תקופה ארוכה, אנחנו יודעים, כדי להיכנס למועדון הגברי, נשים אימצו קוד התנהגות גברי. עכשיו, כשארגונים מאמצים תכונות נשיות, כל זה משתנה. השחרור נמצא, לכאורה, מעבר לפינה.
אז איך נולדה פתאום ההתפעלות הזו מהכישורים הנשיים? היא מושפעת לא רק מתהליכים כלכליים וטכנולוגיים, אלא גם מתהליכים אידיאולוגיים וחברתיים. התפיסות התרבותיות מחלחלות למערכת הסינון. ככל שהגדרת התפקיד עמומה יותר, דעות קדומות יכלו לחלחל ביתר קלות. זו הסיבה שבמוסדות פיננסיים, שבהם הכול מדיד והרמטי, נשים מקצועניות הצליחו לבסס את מעמדן בראש הקבוצה יותר מאשר בענפים אחרים.
מה שנראה לנו היום כל כך טבעי, שנשים מנהלות את רוב הבנקים במדינה, את בנק ישראל ואת מפעלי התעשייה האווירית, יכול היה להיות עד לא מזמן בגדר פנטזיה בדיונית פרועה. אלא שהבדיון הזה הופך למציאות.
מהמקום הזה קל לשכוח שלאורך ההיסטוריה נחסמה בפני נשים ההזדמנות להחזיק בהגה השליטה. הן לא השפיעו על הטכנולוגיה ולא על הכלכלה, לא הקימו מדינות ולא החריבו אותן. מנשים נמנעה האפשרות להציב לעצמן פרויקטים למימוש. אז מה הגדיר את ההצלחה שלהן? הבעל והילדים. אצל רבות זה כך עד היום, אבל את השינויים במעמד האישה אי אפשר לבחון במנותק מהשינויים בעמדה של נשים בשוק העבודה.
הרבה נשים ב'רשימת המשפיעות' לכודות בקונפליקט תפקידי. הן עומדות בראש ארגוני ענק ואחראיות על אלפי עובדים, אבל אף אחד לא עושה להן הנחות בתחומים האחרים. הן צריכות להצטיין כאמהות, כבנות זוג, כמנהלות בית, וכן, גם ברמת הנראות. המחויבויות שיש להן מחוץ לעבודה גבוהות לאין ערוך משל הגבר.
וההצלחות הפנומנליות שלהן משפיעות על נשים אחרות, לפעמים בדרכים שלא חשבנו.
"תציגו בעיתון גם נשים רגילות", מבקשות מאיתנו קוראות. המשודרגות-משיגניות מכניסות אותן ללחץ, כי הן מציבות להן מראה. דווקא בגלל שהצליחו להגיע לעמדות כוח, תוך שארגנו לעצמן חבילה מפוארת של יכולות והישגים, הן הופכות להיות משא כבד על כתפי אחרות, כי הן יוצרות סטנדרטים חדשים שקשים להשגה. והנה, כך נוצר פיצול נוסף בזהות הנשית. אולי כבר הגענו לשלב הזה שבו נדרש שחרור נשי במשמעות אחרת לגמרי.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
