נעמי גבעון ונורית וולף / צילום: כפיר זיו
ב-300 מטרים רבועים במחסן צדדי בדרום תל-אביב מסודרים במדפים עבודות אמנות שמייצגות את הקאנון של האמנות הישראלית לדורותיה. זה המחסן של גלריה גבעון שעברה לפני ארבע שנים מרחוב קפלן לאחד ממרכזי המסחר הדרומיים. מעט מאוד אנשים נכנסו לכאן, בעיקר לקוחות עם יועצי האמנות שלהם שקובעים פגישה חודשים מראש. מפעם לפעם, נעמי גבעון, הגלריסטית המיתולוגית של האמנות הקונספטואלית הישראלית, מזמינה קבוצות מצומצמות ברשימות תפוצה מוכרות למחסן, להרצאות חיות על תולדות המודרניזם באמנות הישראלית. במקום שקופיות, היא שולפת מהמדפים ציורים של משה קופפרמן, משה גרשוני, יוסף זריצקי או של רפי לביא ומדגימה את השינויים שחלו באמנות הישראלית.
האוסף כולל כאלף עבודות אמנות לצד מאות רישומי נייר, עבודות פיסול, וידיאו ועוד. הוא מורכב משלושה חלקים ומוערך במיליוני דולרים. "לגלריה יש אוסף ענק, זאת הייתה האידיאולוגיה של אבא שלנו", מספרת נורית וולף, אחותה של נעמי, עורכת דין במקצועה, שנכנסה לגלריה ב-1999, שנה לפני מותו של האב, שמואל גבעון. "אבא שלנו קנה עבודות כי הוא רצה לעזור לאמנים, לתמוך ולתת הכנסה קבועה. אם הוא ראה סדרת עבודות שאהב, הוא היה קונה את כל הסדרה, זה איסוף של עשרות שנים".
וכך גם רשת הקשרים: בבתיהם של אנשי האליטה הישנה ואצולת הממון, שמורכבת מהמשפחות החזקות במשק הישראלי, תלויות על הקירות יצירות שהם קנו ממשפחת גבעון. אלה מגיעים למחסן האוסף, שבמבט ראשון לא מגלה לצופה איזה אוצר אמנותי משמעותי מסתתר בו. אלא ששיטוט בין המדפים ובין יצירות מופת שמונחות על הרצפה, עדות למפגש עם אספן שהתקיים שעתיים קודם לכן, חושף ערך וחוויה שגם דפיקות מכונת הדפוס מבית הדפוס השכן מלמעלה, לא יכולות להפריע לה.
אלא שגבעון לא מאושרת מהדרך שבה עולם הגלריות הישראלי משתנה, וגם לא מהשינויים שעוברים האספנים עצמם. היא מצביעה על הטשטוש בין גלריות "אמיתיות" לדבריה, ובין חנויות שפשוט מוכרות אמנות. "בשנים האחרונות יש שוק של מקומות שנראים ספק גלריה ספק חנות", היא אומרת, "תמיד יש אופנות באמנות, אבל לא תמיד אלה דברים רצויים. יש גלריות שהן ארט-מרקט או למשל יריד 'צבע טרי', שהם מדברים לקהל הרחב ביותר שאפשר. ודאי שגם אני אשמח לתקשר עם הקהל הרחב, לו היה עושה מאמץ רוחני ונפשי להגיע אליי, העניין הוא שיש קהל שיכול להיכנס לספק גלריה ספק חנות כזאת ולספק את הצרכים שלו. לסיים שם".
"כשאבא שלי היה חי, ועוד אחרי זה, הייתה היררכיה בעולם האמנות", מוסיפה וולף. "היה קונצנזוס על מה טוב, בינוני או נמוך. היום ההיררכיה התערערה, דברים די נמוכים זוכים לאותה תשומת לב והצלחה מסחרית כמו דברים אחרים".
אתן לא חלק מקובעי הטעם?
גבעון: "אנחנו קובעי טעם רק כלפי חברה נאורה. כיום יש גישה פלורליסטית בשוק שיכולה להיות קצת בעייתית, כאילו אמנות - תפקידה לקשט את הבית, אבל חינוך לאמנות זאת בחירה: במקום הדפס, לתלות אורגינל, זאת כבר קפיצה ענקית".
וולף: "אני רואה מה פתאום נעשה להיט ב'צבע טרי' ולנו ברור שזאת רק אופנה או גימיק, אבל לפעמים זאת לא אמנות רצינית ואז זה נעלם".
"השקעה הייתה מילת גנאי"
אופנה נוספת שנעמי גבעון אינה מאושרת ממנה היא עליית קרנה של אמנות הרחוב: "למה הקהל השוקי נמשך לאמני רחוב ולא נמשך לאלה שהם באמת אמנים? נפתחו מלונות בוטיק בתל-אביב ובמקום להיות גאים ולתלות עבודות של אמנות, הם חושבים שזה יותר בון-טון לתלות אמנות רחוב. זה אומר משהו על החברה, על מה היא אוהבת, על מה רמת ההתפתחות. למה זה יותר טוב לשתות דרינקים ליד אמן רחוב מאשר לשתות צ'ייסרים ליד רפי לביא?"
למה באמת?
"לדעתי, זאת עמדה תרבותית שזה צריך להיות קל לעיכול, גם אצל צעירים וגם אצל מבוגרים. העמדה התרבותית היא איזי גואינג ואנחנו (הגלריות) כבר יותר מדי רציניים ויותר מדי ממוסדים. אפילו רפי לביא נחשב היום אמן ממוסד. אני מציגה אותו היום נטו על השפה הפלסטית שלו, על הכתם והרישום, ולא על גורם ההתרסה והתוכן. אנחנו כל הזמן צריכים לעשות את הפייט של הערך האמנותי".
זה קשור גם לקהל האספנים שהשתנה עם מתעשרים חדשים, ולאמנות עכשווית בינלאומית שהפכה לאפיק השקעה פופולרי אחרי המשבר של 2008, לא פעם על חשבון האמנות הישראלית.
וולף: "זה נכון, יש היום פחות אספנים רציניים ופחות אוספים רציניים. אנשים קונים אמנות כמו רהיטים, כדי לקשט את הבית החדש, ולא כל-כך מאהבת אמנות. אנחנו יכולים להתפרש כגלריה אליטיסטית לעומת אנשים שרוצים רק לקשט את הבית".
גבעון: "הייתי מאחלת להם לרומם את עצמם מהעם ולהגיע למקומות גבוהים באמנות, כי אין מה לעשות - זאת אליטה תרבותית. אנחנו לא יכולים לטעון מצד אחד לפלורליזם ומצד אחד לאליטה. כדי להגיע אלינו צריך להתרומם".
גם האליטות בישראל משתנות. אתן רואות את זה?
גבעון: "מאוד. יש אנשים שהולכים לסיורי גלריות, וגם אם תיקחי פלאייר, לא תוכלי לפקוח להם את העיניים".
וולף: "הם רואים, אבל הם לא רואים. יש המון אנשים שמכירים את כל השמות של האמנים והולכים מתערוכה לתערוכה במשך שנים, הם עושים את זה כמשהו חברתי שמציב אותם גבוה. הם באמת רוכשים ידע כללי של היכרות עם האמנים, אבל זה לא גורם להם לאמץ תכונה שמסוגלת לאבחן בין משהו טוב לפחות טוב. הם יודעים אחר כך לצטט מה ששמעו, אבל זה לא באמת נוגע בהם. לראות אמנות זה לא רק להסתכל עליה".
גבעון: "מי שהיינו צריכים לשאוף לחבור אליו זה ענף ההייטק, הם מדברים בשפה אוניברסלית ויש להם את האפשרויות לתמוך באמנות, מה שהמדינה לא עושה. אבל אלה אנשים עסוקים שיוצאים בלילה מהמשרד, לפי שעון סין או ארצות-הברית, ואין להם את הזמן להתעמק. הם היו יכולים להניף את הענף שלנו".
מה קהל האספנים מחפש היום?
גבעון: "אנשים באים אלינו ואומרים, או שאני אוהב את זה או שלא. אני אומרת להם שאני אגרום להם לאהוב מה שהם לא אוהבים. זה כמו מוזיקה או מדע, דבר שהוא לא מובן או נגיש. ברגע שמאירים את עיניהם של האנשים ומנתחים את הציור, הם מתחילים לראות מה שלא ראו קודם. היום יש הרבה אמנים עם מיומנות במקום אמנות".
וולף: "יש אספנים גדולים שהיו בעבר פעילים בשוק של האמנות הישראלית וזה הצטמצם. אנשים נוסעים לחו"ל ומתעניינים באמנות בינלאומית על חשבון ישראלית, כי חושבים במונחים של השקעה שזה כמו מניה, חושבים כלכלית. אנחנו אף פעם לא חשבנו שאמנות זאת השקעה, אנחנו חשבנו שהרווח צריך להיות מזה שאתה נהנה מהאמנות".
"עבור אבא שלי, השקעה הייתה מילת גנאי", אומרת גבעון. "הוא טען שהשקעה מתבררת רק אחרי שקנית מה שאתה מאמין בו ואוהב. כשהוריי קנו זריצקי, מי דיבר על השקעה? רק בדיעבד, כדי לפתוח את הגלריה שלו בגורדון, הוא מכר כמה עבודות. רק בדיעבד התברר שהוא עשה השקעה מצוינת. לכן אני אומרת לאספנים: אם אתה מחזיק פורטפוליו של אמנות ונאמר שאתה חושב שבינלאומית היא השקעה, אז כדאי שלפחות 25% מהפורטפוליו תהיינה עבודות אמנות ישראליות, ולא 5% כמו שיש היום בחלק מהאוספים.
"אמנות ישראלית מתומחרת כל-כך אנדר-פרייס, שאתה לא יכול לעשות השקעה לא טובה. אתה קונה אמן צעיר בניו-יורק במחיר שכאן אתה קונה אמן בשל ובוגר שהציג בכל המוזיאונים ונמצא בכל האוספים. היה לנו אספן שנכנס לגלריה לפני כמה שנים וקנה את כל הגלריה בקיץ אחד, הוא אמר שבמחיר שקנה את כל הגלריה, הוא לא היה קונה דבר אחד בניו-יורק".
יש אספנים זרים שאינם יהודים ומתעניינים באמנות ישראלית?
"בהחלט", משיבה גבעון, "והם שופטים אותה לא מטעמים של חום יהודי משתפך אלא הם קנו אותה על בסיס אמנותי. הם אלה שאומרים לנו שהאמנות הישראלית היא אנדר-פרייס. לכן, לדעתי לאמנות יש כוח לשנות את הדימוי של ישראל בחו"ל והמדינה צריכה לתמוך בכך. את יודעת שהשווייצרים, הגרמנים והדנים משלמים לגלריות חצי מהעלויות כדי להשתתף בירידים בינלאומיים? הם מבינים שהאמנות היא קרדום לחפור בו ואפשר להתקדם איתה. ישראל היא גם מדינה של משה גרשוני ולא רק של סייבר ושל מלחמות".
"נשאנו את דגל המודרניזם"
האחיות מנהלות את האוסף ואת פעילות הגלריה הכוללת כשש תערוכות בשנה וכן את פורום גבעון לאמנות בנווה צדק, שם מוצג חלק מהאוסף של נעמי גבעון בביתה הפרטי - לשם הקהל מוזמן בסופי שבוע והוא מתפקד גם כחלל תצוגה. גלריה גבעון נחשבת לאחת הגלריות המשמעותיות בישראל, או יותר נכון בתל-אביב, שכן מחוץ לעיר הגדולה פועלות מעט מאוד גלריות מסחריות בפורמט המסורתי הזה. הייחוד של הגלריה, פרט לעובדה שהיא היחידה שנותרה לפעול ברחוב גורדון, רחוב שכונה בעבר "רחוב הגלריות" והתרוקן מפעילות אמנותית, מתבלט באג'נדה שלה: אמנות ישראלית ורק אמנות ישראלית.
זאת הייתה החלטה של שמואל גבעון, אביהם של נורית ונעמי, שעד לשנות הארבעים בחייו היה חלק מגרעין קיבוצי ועסק בניהול בתחומי החקלאות. על קירות הבית שלו ושל תמרה, זוגתו, היו תלויות רפרודוקציות בלבד, של ואן גוך למשל. אלא שלאחר שיצאו מהקיבוץ אל תל-אביב, התוודע הזוג לעולם האמנות וגבעון פיתח תשוקה ועניין. לאחר שהתקבלו כספי הפיצויים מגרמניה, היה לו הכסף הפנוי שאפשר לו לעסוק בתחום שמשך אותו - איסוף אמנות.
בשנות ה-50 וה-60 קנה האב עבודות בעיקר בגלריה רוזנפלד, ועשרים שנה לאחר שקנה את העבודה הראשונה, הוא פתח את גלריה גבעון ב-1975, שהפכה למוסד בעולם האמנות המקומי. למעשה, בכל האוספים החשובים של אמנות ישראלית יש עבודות שנקנו מגבעון. חמישה אמנים שהשתייכו לגלריה הם זוכי פרס ישראל: משה קופפרמן, משה גרשוני, לאה ניקל, מיכה אולמן ופנחס כהן גן, "אני לא חושבת שיש עוד גלריה שיכולה להתהדר בכך", מתייחסת וולף.
"אנחנו נשאנו את הדגל של המודרניזם הישראלי משום שהוריי באו מגרמניה", אומרת גבעון. "הם לא באו הנה בשביל לעשות עוד פעם את מה שכבר היה קיים באירופה אלא לייצר משהו חדש באורח החיים שלהם. באותו זמן, להשקיע באמנות הישראלית היה חדש, מבחינת יש מאין. הלוא אין לנו היסטוריה של אמנות, לכן אנחנו היינו צריכים לבנות אותה ממש מראשיתה".
אוסף גבעון התמקד בראשיתו בזרם של האמנים היהודים מאסכולת פריז המייצגים את המודרניזם האירופי של ראשית המאה העשרים, ואת אמני אופקים חדשים המייצגים את האמנות הארצישראלית הלירית משנות ה-20 עד שנות ה-50. אלא שנעמי, אז בוגרת טרייה של לימודי משפטים, הצטרפה לעבודה עם אביה בגלריה. אישיותה החריפה, הישירה והמקורית משכה אותה אל מחוזות האוונגרד והקונספטואליות. על רקע חילוקי דעות אמנותיים עם אביה היא פרשה מהגלריה ופתחה חלל חדש ברחוב נתן החכם. קראו לו "נעמי גבעון אמנות בת זמננו" ושם החלה בקשריה עם אמנים צעירים שיהפכו בהמשך לדור משמעותי ופורץ דרך באמנות הישראלית.
בשנת 1986 חזרה לאביה בגלריה גבעון ואיתה קבוצה של 15 אמנים בועטים, ששינו את הפורטפוליו של האוסף והרחיבו אותו. המוכר ביותר ביניהם לציבור הוא משה גרשוני. "גרשוני בעיניי הוא האמן הלאומי", אומרת גבעון, "אולי אם מירי רגב תשמע שאני קוראת לגרשוני אמן לאומי היא לא תבין למה, אבל אף אחד לא ייקח את זה ממנו. בצרפתית אומרים 'הנפש של העם הייתה סיבת קיומו' וזה בדיוק זה, אין לנו כאלה אמנים היום". השנה הוצגה בגלריה גבעון תערוכה שאצרו שני בניו של גרשוני מעבודות האוסף.
גם רפי לביא, שנחשב אז לקולאז'יסט הראשון, היה חלק מאותה קבוצת אמנים. "הרוח של רפי לביא עדיין מנשבת, לפחות אצלי", אומרת גבעון, "אנחנו עם רפי עוד כשהיה נחשב אוונגרד. היה צריך לתקשר אותו לקהל ויש קהל שעד היום חושב שהמלך הוא עירום, אבל אנחנו יכולים להראות שהוא גאון. רוב האמנים הידועים היום הם תלמידים של רפי, אבל אנשים לא כל-כך אוהבים היום את האווירה המתריסה שיש ביצירות של רפי לביא, לכן השוק של רפי לביא מורכב מאנשים שיש להם את האינטלקט לקבל אמנות מתריסה".
האוסף של גבעון נחשב לקלאסי וקאנוני, אבל במבט לאחור, האם יש אמנים שנשכחו או אחרים שירדו מהבמה?
"לצערי", משיבה גבעון, "הזיכרון הקולקטיבי משחרר מדי עשור כמה אמנים ושולח אותם לשוליים. זה בטח לא טוב, זה קורה כי בעולם האמנות אנחנו כל הזמן ממיינים, אם זה יצירות או אמנים. יש אנשים שחושבים שאנחנו קליקה, אבל זאת לא קליקה, אלא שהערך הקולקטיבי של האוסף הוא להישאר עם מעט בסוף, עם היצירות הטובות ביותר של האמנים הטובים ביותר, לכן באופן טבעי האוסף מתמיין. העניין שלי הוא להמשיך לעסוק באמנות בועטת וזה לא משאיר זמן לעשות צדק לאמנים שנשכחו. למשל, הייתי שמחה לעשות צדק להופשטטר, אבל אני לא יכולה כי אני מתעסקת באמנות חיה ונושמת".
"האמנות על פרשת דרכים"
בימים אלו מוצגת בגלריה גבעון התערוכה תמצית, המסכמת שנה ומאפשרת הצצה לעונה הבאה. לאורך השנים מכניסה הגלריה לשורותיה אמנים חדשים, ביניהם ניתן למנות את גבי קרייכלי, תמר הירשפלד, ישראל קבלה, יונתן הירשפלד, יערה צח ומאיה אטון, שנחשבת לתגלית של גבעון. "אין אצלנו טיפת עייפות החומר, אנחנו בעניינים כל הזמן", משוכנעת גבעון.
איך נוצר החיבור עם האמנים?
"בדרך כלל אנחנו לא לוקחים אמנים תכף אחרי הלימודים, אני חושבת שזה יותר טוב שקצת יתבשלו ויתגבשו. לרוב אני עוקבת אחריהם כמה שנים, בדרך כלל שלוש-ארבע שנים, עד שמחליטים שזה אמן שאנחנו רוצות לייצג".
מה אתן מחפשות?
"יש המון פקטורים, החשובים בהם הם אותנטיות, אמינות וחידוש. את זה כבר קשה למצוא. אמין - הכוונה שאת מאמינה לקו שלו, להנחת הצבע, לנושא. צריך להאמין לחוויה פלסטית, זאת אינטליגנציה מאוד מורכבת. האמירה של האמנים חשובה לנו מאוד. המסר לפעמים בא על חשבון האסתטיקה. הרי אסתטיקה לשמה עוד אף פעם לא יצרה אמנות. מסר מאוד עוזר לאריכות הימים של היצירה, אצלנו זה פקטור באם נשקיע באמן או לא".
לדעתך, אצל אמנים מהדור הצעיר יש מסרים חריפים מספיק?
"אני חושבת שהאמנות על פרשת דרכים, ולא רק בארץ. המדיה מאוד השתנתה בתחום האמנות והיה איזה שלב שהמדיומים הקלאסיים של האמנות: ציור, פיסול ורישום, הפסידו מההתפתחויות של המדיה ושל האינסטליישנים שממלאים חדרים שלמים. אני גם נהנית מאוד מזה, אבל היום אני מהרהרת יותר ויותר בשאלה מה הציור והפיסול הרוויחו מהמגמות האלה.
"לדעתי, הבעיה היא בבתי ספר לאמנות, בציפיות מהתלמידים בתערוכות סוף שנה, יש קצת בלבול אצל האמנים. לפעמים יש יותר אובדן כוח מאשר יצירת כוח ולא תמיד זה מצליח. יש המון מהעמום האמורפי כיום. יש עמימות שיכולה להיות פואטית ולתת מחשבות חדשות, ויש עמימות שמשאירה אותך רעב ולא מסופק. "יש עכשיו חיפושי דרך באמנות ומשהו טוב יכול לצאת מזה. תראי מה שהגלובליזציה עשתה לאמנות בעשרים השנה האחרונות, היא גרמה לאמנות להיראות אותו דבר בכל המקומות, וגם בהיבט הזה יש חיפוש דרך. לכן מתחילים לראות אמנות שמתעסקת באנתרופולוגיה, בשבטיות או קראפט, אבל מה שנכון לגבי מיעוטים בפוליטיקה, לא תמיד נכון למיעוטים באמנות, גם זאת אופנה".
נשמע שאת מחפשת אומץ אצל האמניות והאמנים.
"המוטו בגלריה היה תמיד לעבוד עם אמנים שיש להם עצמאות מוחלטת לבטא את עצמם. האמנות הישראלית אף פעם לא הייתה בשירות המדינה או השלטון וידעה תמיד להימנע מלשרת את הממשל. זה הנוהל של האמנות הישראלית - היא לא משמשת את הפוליטי, לא את השמאל ולא הימין. זה נכון לאורך כל ההיסטוריה של האמנות הישראלית וגם היום".
מה שעוד מייחד את גלריה גבעון הוא מערכות היחסים שמנהלות הגלריסטיות עם האמנים. באופן מסורתי, הן מספרות - בגלריה גבעון לא מאמינים בחוזים. לדבריהן, זה מוכיח את עצמו: "הוויכוח הכי גדול שהיה לנו עם רפי לביא זה אם הסלמי שהבאנו לארוחת יום שישי היה מספיק טוב או לא מספיק טוב. הקשר נובע מהיחסים שיש לנו עם האמנים", אומרת גבעון, ו-וולף מוסיפה: "אי אפשר לחייב מישהו לעשות עבודה. נניח אמן התחייב לעשות עשרה ציורים ומפסיק אחרי חמישה. את יכולה לחייב אותו בפיצוים או דברים אחרים, אבל לא יכולה לחייב את המעשה, לכן כמעט ואין סכסוכים בעולם האמנות על הרקע הזה".
מה דעתכן על גלריות שיתופיות של אמנים שמקימים חללי תצוגה?
גבעון: "אני מאוד בעד גלריות שיתופיות - יש הרבה מקומות תצוגה של יוזמות של אמנים והן מבורכות משום שהן קצת מורידות את הלחץ מהגלריות. כל החללים האלטרנטיביים הם ברכה בשביל האמנים. זה גם חושף אותם ומאפשר להגיע בסופו של דבר לגלריות טובות".
בשעות הפנאי אתן גם יוצרות?
גבעון: "חס וחלילה. כשאתה מעריך אמנות, אתה מפחד פחד מוות מהמברשת כי אתה במקום של הצופה. אני למדתי ציור וניסיתי, אבל הבנתי שאני בצד של המעריך וגם אבא שלי לא העלה בדעתו. זאת קדושה, אני רואה משהו מקודש ביצירה פלסטית. כל פיפס של עבודת אמנות שאת רואה כאן במחסן זה משהו שיצא מעומקי-עומקים וזה מקודש בעיניי".
מה התוכניות לעתיד? טבעי היה להכניס את הדור הבא לגלריה, אתם עסק משפחתי בעצם.
גבעון: "הבן שלי בן 18 וחושב שכל האמנות זה עורבא פרח".
וולף: "אנחנו נשמח אם הדור הבא היה מעוניין, אבל נראה שאותו פספסנו. יש לנו תקווה שהדור שאחריו ירצה להמשיך. מקווה שנחזיק מעמד עד אז. למכור אוסף כל-כך גדול זה יכול לקחת הרבה זמן, מעבר לצפי של החיים שלנו. נצטרך יום אחד לחשוב. אם לא יהיה לנו דור המשך, נחשוב אם להכניס שותף, אנחנו לא פוסלות את הרעיון".
גבעון: "יש גרעין מסוים של עבודות באוסף של הוריי, שהן בגדר נכסים היסטוריים, שהייתי שמחה שיימכר בבת אחת וביחד לאדם שמבין את החשיבות של האוסף ויוכל להחזיק בו. הייתי שמחה למצוא אספן שהיה מעריך את החלק ההיסטורי באוסף ולוקח את הלפיד מאיתנו, כדי שנוכל להתפנות לאמנים הצעירים".
היי דרומה | החלל החדש של אלון שגב ושל אמון יריב בדרום תל-אביב
חדשה משמעותית בענף הגלריות המקומי היא פתיחת החלל המשותף של גלריה אלון שגב וגלריה גורדון במבנה תעשייתי ששופץ ברחוב המנוע בדרום תל-אביב. מהלך זה מבטא את התנועה הנדל"נית שעושה גרעין הגלריות המשמעותיות בתל-אביב מרחוב גורדון ההיסטורי אל מרכז העיר, ומשם לדרום תל-אביב. "לקחנו בניין מבנה תעשייה שהיה מפעל למתכת מעל חמישים שנה בגודל 800 מ"ר וחצינו אותו לשתי גלריות", מספר אלון שגב שפעל עד לא מזמן בחלל מרכזי בשדרות רוטשילד. "כל אחד עבד עם האדריכל שלו על עיצוב הפנים והמעצב רון ארד עיצב את חזית הבניין המשותפת. קיבלנו שני חללי תצוגה מאוד גדולים, החלל הכי טוב שהיה לי עד היום מבחינת פרופורציות ואור טבעי".
עד כמה זה יוצא דופן ששני גלריסטים חוברים יחד למהלך כזה?
"מעולם זה לא נעשה בישראל, אבל עשיתי את זה עם אמון (אמון יריב, בעל גלריה גורדון) שאנחנו חברים וקולגות ומשתפים פעולה הרבה שנים. זה היה לי טבעי. ההשקעה במקום, גם היא חסרת תקדים ביחס לפעילות הגלריות בישראל".
לדעתך, לחלל המשותף תהיה השפעה על האזור? מתוכננים לקום חללי תצוגה נוספים באזור?
"הייתי שמח אם היו נפתחות פה עוד גלריות, אבל לא בטוח שזה יקרה מהסיבה הפשוטה שאין הרבה גלריות בישראל. מה שכן, משיחות עם אספנים אני מבין שיש להם עניין להגיע לאזור הזה, כדי למצוא חללים לאחסן את האוסף שלהם ולהציג אותו. אנשים מזהים את הפוטנציאל של האזור, שהוא אזור תעשייה עם בניינים גדולים ורחובות רחבים, אבל שקט בלילה".
עם פתיחתן בתחילת החודש, מוצגות בגלריות תערוכת פיסול של האמן עופר ללוש בגלריה גורדון ותערוכה של האמן האמריקאי ג'ואל מוריסון בגלריה אלון שגב.