גל אמיתי / צילום: כפיר זיו
את כל מה שהוא יודע על ביזנס, שיווק ומכירות, גל אמיתי למד בעגלות. שלא כמו שחקנים רבים, חוש לעסקים, כך הוא מעיד, תמיד היה לו. כשהיה בכיתה ו' כבר היה די.ג'יי שדרש 400 שקלים לערב, בתיכון ארגן מסיבות וגבה דמי כניסה מכובדים, ולכן היה טבעי שכשהשתחרר מהנדסה קרבית, עלה על מטוס ללונדון כדי לכבוש את העולם, והתחיל לעבוד כסוכן מכירות בחברת קוסמטיקה. בגיל 23 כבר היה מנהל מכירות ארצי, אחראי על אנגליה, אירלנד וסקוטלנד ו-150 עובדים, עם חליפות במלתחה, רכב, מחלקות ראשונות במטוסים, ואופרציה גדולה של עמדות מכירה בתוך חנויות כלבו גדולות.
ארבע שנים בחברה הספיקו לו והוא החליט לצאת לעצמאות ולפתוח עם חבר ישראלי חברה למכירת מוצרים מים המלח בעגלות שהוצבו בקניונים, והעסקים פרחו. כשהרגיש מיוצב כלכלית, השאיר את השותף בלונדון, לקח על עצמו את גיוס העובדים ומשלוח המוצרים בארץ, ונרשם ללימודי משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין. עם כל הכבוד לכסף, הצורך לעמוד על במה גירד לו מבפנים.
אחרי תקופה קצרה העסקים התחילו לצלוע, המכירות ירדו, והחברה הגיעה לחדלות פירעון. "בגיל 24 פשטתי רגל", הוא אומר בלי להתנצל או להתבייש, וגם לא מתעכב על זה, כי עם בעיית הקשב והריכוז שלו, שגורמת לו לזוז בלי מנוחה, לדבר במהירות ולהיות תמציתי כדי לא לברוח הצידה, הוא חייב להתקדם הלאה. וה"הלאה" שלו היה נטול טראומות ורווי ניסיון עסקי - ניסיון שהוא מיישם עכשיו בניהול-על של "הסטודיו", בית הספר שלו למשחק, ובעוד כמה עסקים שהוא מנהל במקביל לקריירת המשחק וההנחיה. "את פשיטת הרגל סגרנו בתשלום של 4,000 פאונד וזה היה תוך כדי הלימודים אצל יורם. התחלתי שוב מאפס וחייתי על החסכונות".
חטפת סטירה. זה קשה להפוך מאיש עסקים לפושט רגל וסטודנט.
"זה לא באמת קשה. להגיד 'קשה' על לימודי משחק זה חרטה, קשקוש. קשה זה ללמוד הנדסת מכונות או מדעי המחשב. זה קשה".
הבנת מוקדם שקשה להתפרנס רק ממשחק, אז המשכת לעשות עסקים.
"גם לזה אני לא מסכים. ההכנסה העיקרית שלי היא ממשחק. זה לא לעשות אקזיט, אבל מתפרנסים ממשחק יפה מאוד".
תלוי מי ומאוד תלוי מתי. גם לשחקנים הכי מוצלחים יש תקופות יובש.
"אבא שלי מהנדס מיזוג אוויר, גם לו יש תקופות שאין פרויקטים. יש הרבה שחקנים שלא עובדים ויש כאלה שלא יודעים לדרוש מה שמגיע להם. אנשים מודים על זה שנותנים להם לשחק. שחקן צריך לנהל את עצמו כמו עסק".
ככה אתה מנהל את עצמך?
"בדיוק. אני מנהל את עצמי כמו ארגון עסקי, עם מחלקת שיווק, תפעול, כספים, ניהול עובדים, אסטרטגיה. הספר שלי עובד אצלי בארגון, הסוכנת שלי היא חלק מהארגון, וגם הכתבה הזאת היא מבחינתי פעילות של מחלקת השיווק, כמו הופעה בתוכנית בוקר, או ללכת לפרמיירה".
מדורי רכילות זה גם חלק מהשיווק?
"בטח. זה חלק מעבודת השיווק".
גם כשנכנסים לך לחיים וחופרים על הפרידה שלך מאגם רודברג?
"כן. אין לי בעיה עם זה. מי שלא רוצה שייכנסו לו לחיים, שיהיה רואה חשבון. יש שחקנים שלא נותנים פיסת מידע על החיים שלהם וזה מהמם. אני כנראה לא כזה".
"הארגון" שלך משתתף עכשיו ב"רובין הוד" בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער.
"זה במקביל ל'משחקים בחצר האחורית', שבה אני משחק במסגרת התיאטרון כבר שבע שנים. מחזה מוזיקלי עם נגנים שמנגנים בלייב על הבמה ומתמקד בסוגיה של מתי צריך להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות מעשים, להילחם על הצדק שלך. כמו במדינה שלנו. המדינה מעניינת אותי, אבל אני לא מאמין לביבי ולא לרגב, אין בכלל מה לדבר על פוליטיקה".
זהו, בגיל 32 הרמת ידיים?
"אני נתתי את שלי בצבא. אני לא רובין הוד, אני גל אמיתי. אין תקווה. ההורים שלי לא הולכים להצביע. מה יש להצביע? ביבי לא עומד ללכת מפה. לא רוצה לדבר על זה".
אז בוא נדבר על "הסטודיו". המוטיבציה לפתוח אותו הייתה כלכלית?
"ממש לא. כששיחקתי ב'גאליס', ראיתי חבר'ה מתחת לגיל 18 שמשחקים בצורה מקצועית, בלי רקע ובלי שלימדו אותם, כי אין איפה. זיהיתי צורך אמיתי ואמרתי, בוא נעשה מעשה. כשהייתי בסוף שנה ג' כבר פתחתי את המחזור הראשון. התאהבתי בהוראה. גיליתי את הכישרון הזה בזכותו של יורם, ששולח את הסטודנטים ללמד בבתי ספר בשנה ב'. אני לימדתי בשכונת התקווה. זאת הייתה התנסות מדהימה, בגלל שהייתי ילד בעייתי ונפלטתי ממוסדות".
בגלל בעיית הקשב והריכוז?
"בזכות מתנת הקשב והריכוז".
אתה קורה לזה מתנה אף שסבלת בגללה לא מעט.
"כי יש בה הרבה יתרונות. בגלל שאני יודע מה זה להיות ילד שובב, אני יודע איך לרתק אותם וזה חשוב יותר ממשחק. יש לי מורים מעולים. מגי אזרזר שמלמדת אצלי שאלה אותי לא מזמן, למה אתה עושה את זה. עניתי שכל אחד צריך לדעת לדבר בביטחון מול קהל, להתחבר אל עצמו ולגעת בטראומות".
כל אחד יכול ללמוד אצלך?
"צעירים כן. בוגרים עוברים אודישנים. מכינת הנוער נמשכת תשעה חודשים. בוגרים בני 18 פלוס לומדים אצל איתן פוקס, אמירה בוזגלו ומשה קפטן".
"מחפש ערך וקידום עצמי"
אמיתי הממולח יודע בדיוק מה הוא עושה, ולמה קפטן, המנהל האמנותי של הבימה ובוזגלו, מלהקת בכירה, הם מגנט לשחקנים בתחילת הדרך. אז הוא מנצל את הקשרים ואת הקסם האישי ויוצר הזדמנויות לאחרים, דבר שעובד כנראה לא רע. כרגע לומדים ב"הסטודיו" 300 תלמידים בארבעה סניפים במרכז, ואם מדברים אסטרטגיה, היעד שלו הוא עשרה סניפים בפריסה ארצית, עם סניף מרכזי בתל-אביב, שבו ילמדו עשרה תלמידים בכיתה, כמו באירופה, סיירת מטכ"ל של שחקנים - לא פחות.
חוץ מהסטודיו, אמיתי נכנס לשותפות בבר "ראמה" עם אחיו. "אני אוהב לעשות עסקים שאני צריך אותם", הוא מסביר. "אני יושב בשיעורים שמעבירים מורים בסטודיו, וככה אני נהיה שחקן טוב יותר, ומארח את הקאסטים בבר. שחקנים עושים אצלי ימי הולדת ומקבלים 15% הנחה. נכנסתי גם לשותפות בסטארט-אפ שעוסק בניהול לקוחות, שזה משהו שאני צריך גם בסטודיו וגם בבר. אני לא אפתח דוכן פלאפל גם אם יבטיחו שאהיה מיליונר. אני מחפש ערך, סגנון וקידום עצמי, ראשי התיבות של עסק".
ואיך המשחק משתלב בלו"ז?
"אני משחק או מנחה כל יום. או שיש הצגה בערב, או שידור של 'קוויקס', שעשועון טריוויה שמשודר פעמיים ביום באפליקציה של וואלה ורשת - להיט".
ניסיון ההנחיה הקודם שלך, ב"אמזונס" של קשת, לא היה הצלחה גדולה.
"ולא באשמתי או באשמתם. לא נתנו לו את הזמן להבשיל. 'קוויקס' זה אנרגיות מטורפות. אולפן רובוטי, עשר דקות אני מתפרע על טקסט שאני כותב ואני יכול להיות הכי גל, כי זה ברשת ותוך כדי, אני מתמקצע כמנחה שעשועונים. אז אני מתמרן. עם חזרות זה קצת יותר מורכב, אבל מסתדרים. בסטודיו כבר יש לי מנכ"לית, אפרת בן יעקב שהייתה שחקנית בעצמה, ומנהלת את הכול, יש משרדים, עובדים".
והעין שלך פקוחה כדי שלא יחזור על עצמו סיפור העגלות של לונדון?
"לגמרי. ואני גם מנטור. המודל שלי הוא של סדנאות אמן מתחלפות. כל אמן מגיע לארבע שעות, מלמד ויוצא. אני נושא עיניים ליורם לוינשטיין, מתייעץ איתו המון ואפילו מייעץ לו קצת מדי פעם".
בקיצור, אתה רוצה להיות יורם לוינשטיין כשתהיה גדול.
"יורם יש רק אחד".
והוא לא חושש שתתחרה בו ותיקח לו תלמידים?
"הוא לא כזה. אני גם מלמד אצלו".
מה?
"איך למכור הצגות".
איך מוכרים הצגה?
"קודם כול, שוברים את הקרח וגורמים ללקוח להרגיש שהוא צריך את המוצר, בדיוק כמו בעגלות".
בקרם מים המלח אולי יש צורך. למה שמישהו יצטרך לראות הצגה?
"זה בדיוק כמו מישהי שנכנסה לקניון כדי לקנות גלידה וממש לא תכננה לצאת עם קרם. היא רוצה כיף, פאן, ואני צריך לגרום שיהיה לה כיף איתי, לתת לה הרגשה שאני רוצה להיות חבר שלה ולא לכפות את עצמי עליה, כי הרבה יותר קל לקנות מחבר. זה מה שאני מלמד את המלצריות בבר שלי ואת הטלפניות בסטודיו - למכור את הקורסים".
ואיך שחקן יכול למכור את עצמו הכי טוב?
"צריך לעשות סוויץ' בראש וזה מה שאני עושה בקורס 'השחקן כעסק עצמאי בישראל'. יש שחקנים ששיפצו את החנות שלהם שלוש שנים בבית ספר למשחק ואף אחד לא נכנס אליה, ויש כאלה שתוך כדי שיפוצים כבר לוקחים אותם לשחק בתיאטרון, כמו שקרה לי. איך מכניסים לקוחות לחנות? מדפיסים פלאיירים ומחלקים אותם. שחקן צריך להדפיס קורות חיים, לעבור תיאטרון-תיאטרון, לבדוק את הרפרטואר ולראות איזה תפקידים מתאימים לו - ובפגישות שהוא יוזם עם מקבלי ההחלטות, הוא צריך לכוון אליהם ולהציע את עצמו".
וזהו?
"לוקחים סדנאות עם אנשים שמשפיעים בתעשייה כדי להכיר ולקדם את עצמך, מגיעים לפרמיירות ובסופן לוחצים את היד לבמאי ולמנהל האמנותי, אומרים 'כל הכבוד' ומזכירים את קיומך. מגיעים מוכנים לכל אודישן, כי גם אם לא תקבל את התפקיד הזה, בפעם הבאה יזכרו שהיית מקצועי. כל זה לא קשור לכישרון וזה לא פחות חשוב ממנו. שני החבר'ה הכי מוכשרים שסיימו אצלי לא עובדים בגלל שהם לא יודעים לנהל יחסי אנוש".
מתי אתה הפנמת את התובנות האלה ויישמת אותן על עצמך?
"לקח לי זמן. אני חושב שזה התחיל לשקוע כשישבתי עם מנהלי בתי כלבו ענקיים וניהלתי איתם משא ומתן איפה להעמיד את עמדות המכירה שלנו. עמדתי על זה שהן יהיו במקום עם תנועה של קונים, ואחר כך הייתי צריך להעביר סדנאות מכירה לעובדים, אז זה הפך לחלק ממני. אני מביא את כל זה לסטודיו. אני הכי טוב בארץ, אי אפשר להשוות אותי למתחרים, המוצר שלי הכי טוב והכי זול".
אישי: בן 32, רווק, מתגורר בתל-אביב | אקטואלי: מגלם את רובין הוד בהצגה בבימויה של צביה הוברמן בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער. ההצגה תעלה בחול המועד סוכות (ב-26.9) בתיאטרון הקאמרי, במסגרת פסטיבל ירון.