עודד רוזנברג (מימין) וערן מימון / צילום: איל יצהר
אם חזון הייצור ההמוני של אפולו פאוור יקרום עור וגידים, בעוד משהו כמו שנתיים יוכל כל אחד מכם לקפוץ לטמבורייה שבפינת הרחוב שלו, ולרכוש מטר או שניים מהיריעה הסולארית הדקיקה שהחברה מייצרת. בניגוד לפאנלים הסולאריים שאתם מכירים, את היריעה הסולארית של אפולו תוכלו לגלגל כמו פוסטר ולכרוך סביבה גומייה. לאחר שתגיעו הביתה תצטרכו למצוא משטח פנוי וחשוף לשמש - קיר, גג של מכונית, אפילו פינה בבית עם חשיפה לשמש - להדק אליו את היריעה ולחבר אותה לרשת החשמל הביתית. מאותו רגע, מטר מרובע של היריעה הסולארית אמור להפיק לכם משהו כמו 100 וואט לשעה בממוצע. זה משהו שמאפשר, למשל, להפעיל 10 נורות חסכוניות של 10 וואט; אבל בעל גג מצופה ביריעות בשטח מאה מ"ר, ככל הנראה יצליח לכסות את כל תצרוכת החשמל הביתית שלו.
הרעיון שמאחורי הטכנולוגיה של אפולו פאוור נבט במוחו של אחד ממייסדי החברה וסמנכ"ל הטכנולוגיה שלה, ערן מימון, 39. הוא גדל בעין חרוד, עשה תואר ראשון בפיזיקה באוניברסיטה העברית ותואר שני בהנדסת מכונות עם התמחות באנרגיה סולארית באוניברסיטת ב, והוא אומר שעוד כשלמד לתואר השני, התעצבן מכך שהשיטה המקובלת להפקת אנרגיה סולארית בקנה מידה גדול, כרוכה בבניית שדות סולאריים גדולים. "חשבתי על זה שאם השמש זורחת בכל מקום אז אין סיבה שכל מקום לא יפיק אנרגיה. ליד השדות הענקיים האלו יש כבישים, אז במקום שסתם יהיו שחורים ויתחממו, שגם ייצרו חשמל", הוא מחייך.
המוטיבציה הזו הובילה את מימון לנסות ולייצר את מה שהוא מכנה "צבע סולארי". הוא התייעץ עם סטודנטים ומרצים כדי שיורידו אותו מהרעיון, אלא שבעוד ש"כולם אמרו לי למה זה מסובך וקשה, הם לא הסבירו לי למה זה לא יכול לעבוד". באותה תקופה חידש מימון את חברותו עם עודד רוזנברג, שאותו הכיר מהצבא, וב-2014 הקשר החברי-נוסטלגי הפך גם לקשר עסקי.
רוזנברג, שכבר היה אחרי תואר שני במנהל עסקים ועם רזומה שכלל את התעשייה האווירית ואת אלביט, עבד באותה תקופה כעוזר למנכ"ל מטליקון, חברת עיבוד שבבי בבעלות סטף ורטהיימר. "הרעיון של ערן היה לייצר צבע סולארי שאפשר לרסס אותו על כל מקום ללא מגבלות", אומר רוזנברג. "לא היה לנו כלום מלבד פטנט על חומר כימי ועל החיבור של המשטח הזה לרשת, אבל זה היה נראה לי כמו משהו ששווה לקום בבוקר כדי להגשים אותו והחלטנו לצאת לדרך".
השניים גייסו מיליון דולר ממשקיעים פרטיים, אבל גילו שהדרך עצמה הובילה בסופו של דבר ליעד אחר והמוצר השתנה לפאנל גמיש: "זה יותר מדבקה מצבע וזה לא מה שדמיינו, אבל זה מה שיצא", רוזנברג אומר בחיוך.
התוצאה, לפחות בעיניים של אדם מן היישוב, נראית פשוט כמו פילם. מצדו העליון הוא מצופה ב"צבע סולארי" כהה ואטום, ומהצד השני ניתן לראות שהוא מלא באלקטרודות. הוא דקיק וגמיש מספיק כדי לגלגל אותו, ובקרוב - כך מקווים באפולו פאוור - ניתן יהיה לייצר במהירות גלילי ענק שלו בכמויות אדירות ובעלות נמוכה.
אם הכול יילך בהתאם לתוכנית, אפשר יהיה להשתמש ביריעות קולטי השמש הללו כדי לצפות פחות או יותר כל מה שתרצו. לא רק שבני אדם שחיים באזורים מבודדים יוכלו להניח יריעה על גג הבקתה שלהם, אלא שגם אנשים שנהנים מסגנון חיים בורגני יותר יפיקו מהן תועלת: נהגי כלי רכב חשמליים והיברידיים (ובעתיד גם היצרניות עצמן) יוכלו לחבר לגג המכונית יריעה שתטען את הסוללות בלי קשר לשימוש ברכב; אנשים יוכלו לתלות על קיר המרפסת או על הגג כמה מטרים רבועים מהיריעה ולצמצם את חשבון החשמל; קבלנים יוכלו לשלב בבניינים יריעות ענק שיהפכו את המבנים לאקולוגיים; מדינות או רשויות מקומיות יוכלו לשלב את היריעות בכבישים ולהפיק מהם אנרגיה, ועוד ועוד.
"המחיר - פרמטר משמעותי"
יש קוץ קטן בחלום הגדול של אפולו: כדי שלכולם יהיה שווה לרכוש כמויות אדירות של יריעות, צריך להוריד מאוד את מחירן. כאן נכנס לתמונה ד"ר רמון אלבלק, שנכנס לתפקיד סמנכ"ל הפיתוח של אפולו לפני חודשים אחדים, אך מביא עמו ידע רב וקשרים הדוקים עם גורמי מפתח.
אלבלק, 59, סיים את הדוקטורט שלו בהנדסה כימית במחלקה שבה אנחנו נפגשים בטכניון. הוא המשיך לפוסט דוקטורט במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), חזר לישראל והשתלב בתעשייה המקומית בתפקידי מחקר ופיתוח. לפני ארבע שנים וחצי החל לעבוד בחברת קוטלב של קיבוץ חניתה שייצרה חומרי בידוד וציפוי. לפני כשנה וחצי, כשתאגיד אייברי דניסון רכש את קוטלב תמורת כ-75 מיליון דולר, הוא הכיר את רוזנברג ומימון, שהתעניינו בשיתוף-פעולה עם היצרנית האמריקאית.
על רקע העניין המשותף הזה, החליט אלבלק לעזוב את אייברי דניסון ולתעל את הניסיון ואת הקשרים שלו משם לטובת אפולו. אם תהליך המחקר והפיתוח יעלה יפה, יוכלו מכונות הענק של אייברי - שאומנם מזכירות את המכונות שמדפיסות את העיתון שאתם אוחזים כרגע, אבל הן כנראה קצת יותר מתוחכמות - לפלוט מתוכן גלילי ענק של יריעות סולאריות רחבות וארוכות. בעתיד אולי תהפוך אייברי גם למשקיעה בחברה.
"בתחום הסולארי המחיר מדבר", אומרת סמנכ"לית הכספים אסתר ווסטרייך, שלפני הגעתה לחברה הייתה מנכ"לית ערבה פאוור. "אתה יכול להביא לשוק מוצר מעולה ואיכותי, אבל אם המחיר שלו לא תחרותי ומישהו אחר נותן לך 80% ממה שהוא עושה, אבל הוא יותר זול, מי שינצח זה מי שיביא את המחיר הנמוך יותר. משום כך, המיקוד של אפולו במחיר הנמוך זה הכיוון המבטיח של החברה. אם אתה מסתכל על התעשייה אתה רואה את פאנלי הסיליקון הסיניים הרגילים שהמחירים שלהם הולכים ויורדים. יש להם מגבלות של החומר עצמו ומולם יש פאנלים חדשניים מכל מיני סוגים, אבל המחירים לא תחרותיים, ומשום כך רוב התעשייה מבוססת על פאנלים סיניים מאוד זולים ואמינים. בתחום של פילם גמיש, לחברות אחרות יש מגבלה שלדעתנו מונעת מהן להוריד מחירים, ולכן הטכנולוגיה שלנו תוכל לנצח במרוץ הזה ולהביא את הטכנולוגיה הסולארית לכל מקום ולכל אחד".
"בסופו של דבר, יצרני פאנלים סולאריים מוכרים אלקטרונים", מחדד רוזנברג. "אין להם טעם או ריח או צבע ואין מישהו שאוהב אלקטרון אחד יותר מאלקטרון אחר. מה שמעניין את האנשים זה כמה עלה להם אלקטרון ואיפה הם יכולים להשתמש בו, ומשום כך המחיר הוא הפרמטר הכי משמעותי. אני רוצה שהאלקטרון שאני מייצר יהיה יותר זול מאלקטרון שמגיע מגז או מנפט או מפאנל סיני. רק אחר כך הצרכן ירצה לשמוע על דברים אחרים, כמו זה שאת הפאנלים שלנו יהיה אפשר לפרוס גם במרפסת או על הגג, או להשתמש בו לחירום או להדביק אותו לגג האוטו כדי שיטעין את הסוללה של הרכב החשמלי שלי ועוד כל מיני דברים כאלה.
"אנחנו חושבים שרק במפעלי הייצור הללו, שמגיעים מתעשיות אחרות ומייצרים בכלל פילמים ומדבקות ושקיות במבה ואריזות, נוכל לעשות גם יריעות סולאריות ולעשות חדירה לתעשייה. החזון הוא לספק אנרגיה סולארית ללא מגבלות ולאפשר לכל אחד ולא רק לחברות ענק לעשות את זה".
"הנכדים שלנו לא יבינו"
אפולו נכנסת לשוק לוהט. לא רק שישנה כיום מודעות גבוהה להתחממות הגלובלית ועקב כך שאיפה עזה לצמצם ככל שניתן את פליטות גזי החממה, אלא שהטכנולוגיות שבשירות השאיפה הזאת הבשילו בשנים האחרונות וכמות החשמל המופק מהשמש גדלה במהירות. מבט על הנתונים של חברת GTM Research (ראו בגרף מימין) מראה את המגמה הזאת בצורה הטובה ביותר: בעוד שלפני עשור הפיקו ברחבי העולם כ-20 גיגה-וואט של חשמל מאור השמש, כיום מדברים על כ-500 גיגה-וואט לשנה, והיד עוד נטויה.
בהתחשב בכך שכמות החשמל האדירה הזאת מספקת פחות מ-2% מתצרוכת החשמל השנתית, בהחלט יש עוד לאן לגדול: "אם נמשיך במגמה של הכפלת הייצור כל שנתיים נגיע תוך 12 שנים ל-100%", אומר רוזנברג. "זה לא יקרה, אבל אני מעריך שהנכדים שלנו בכלל לא יבינו איך זה היה בתקופה שלנו, משום שבכל מקום בעולם ניתן יהיה לייצר חשמל. דמיין כביש שבמקום סתם להתחמם בשמש, יוכל גם לייצר לך חשמל במקום לרכז את הפאנלים במפעל ענק ומגעיל".
עם זאת, באפולו מודים שעד שהחזון העתידני של כבישים מחושמלים ייצא אל הפועל, החברה תתרכז דווקא בשווקים מנותקים מחשמל שבהם ניתן יהיה פשוט להניח פאנלים על בקתות ומשם תמשיך לשילובם בבניינים רגילים. "מאוחר יותר אנחנו רוצים שהחברה תלך גם למקומות הקשים - מאגרי מים למשל או כבישים", אומר רוזנברג.
"בשנים האחרונות", הוא ממשיך, "אני מסתכל על העולם כעל קונסטרוקציות. אני רואה בית ואני אומר לעצמי 'יש פה הכנה לסולאר'. אני רואה מאגר מים, אני אומר 'מישהו עשה פה הכנה לסולאר'. רק המוצר שלנו רלוונטי לדברים הללו. גבישי סיליקון, למשל, אי אפשר לשלב בכבישים כי הם שבירים. כששמים אותם במקומות כאלה צריך לצפות אותם בכזאת שכבת הגנה עבה, שזה הופך את כל העסק ללא רלוונטי. לעומת זאת, החומר שלנו מורכב מכמה שכבות. בתוכן יש גרגירים קריסטליים ושכבה שקופה של הגנה בסיסית וזה מספיק".
סערת ניסוי הבלוקצ'יין
רוזנברג אומנם צופה שהליך הפיתוח המשולב עם אייברי שיתבצע במפעל בחניתה יהיה קשה, אבל אומר שאם יצלח, התגמול יהיה ברמה עולמית: "אם הכול יעבוד כמו שצריך, אני מאמין שתוך שנתיים נוכל כבר לייצר את הגלילים הללו. המודל העסקי שלנו מבוסס על ייצור חומרי הגלם ולא על מכירת החשמל שמתקבל מהם. עקרונית, מה שאנחנו רוצים לעשות זה למכור יריעות".
עם זאת, כמו חברות סולאר אחרות, גם אפולו מתכווננת לכך שהבעלים של היריעות הסולאריות יוכל למכור לחברת החשמל את התפוקה העודפת וכך לא רק לחסוך כסף אלא גם להרוויח אותו. כחלק מהגישה הזאת הודיעה החברה בדצמבר האחרון כי היא הגישה בקשה לרישום פטנט בעקבות הצלחה בניסוי לכריית מטבעות וירטואליים מבוססי בלוקצ'יין באמצעות המערכת הסולארית המודולרית שלה. החברה דיווחה לבורסה כי "מערכת הכרייה חוברה דרך האינטרנט לפול (Pool) כרייה של המטבע הווירטואלי את'ריום. מערכת הכרייה עבדה במהלך הניסוי למשך כ-30 דקות באמצעות אנרגיית חשמל שסיפקה לה המערכת הסולארית בלבד (כ-120 וואט) וייצרה כ-18 מגה-האש אשר נכון למועד הניסוי היה שווה ערך ל-0.000054 את'ריום - שערכם למועד הניסוי היה כ-0.04 דולר".
ביום שבו התפרסם הדיווח חלה תנודה חדה בשער מניית החברה, ומשקיע בשם אלי בוכריס הגיש בסוף דצמבר בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד החברה בגין "הטעיית משקיעים חמורה ובוטה שבוצעה על-ידי הנתבעים, באמצעות דיווח מיידי הכולל פרטים חסרים ומטעים שדווח לבורסה בתל-אביב". בבקשתה לדחות את התביעה טענה אפולו פאוור כי הדיווח שלה היה "שלם, מהימן, ממצה ומדויק" וצירפה חוות דעת של מומחה למטבעות קריפטוגרפיים המעיד על הצלחת הניסוי.
הבקשה לתביעה ייצוגית עדיין עומדת. הדיון הראשון בעניין יתקיים רק בינואר 2019.
ביצועי המניה? "לאט-לאט"
לאחרונה הודיעה אפולו על גיוסו של האלוף במיל' ד"ר יום טוב סמיה לתפקיד היו"ר שלה. סמיה פעל בתשע השנים האחרונות בתחום האנרגיה המתחדשת ושימש בשבע השנים האחרונות כמנכ"ל IC Green, זרוע האנרגיה הירוקה של האחים עופר.
סמיה אומר כי נושא האנרגיה המתחדשת זורם בו והעובדה שמדינת ישראל אינה משתמשת ב-50% אנרגיה מהשמש היא שערורייה שמעידה על חוסר מנהיגות. "בן גוריון חוקק ב-1964 את חוק דוד השמש והוא קיבל החלטה של מנהיג. הוא לא שאל כמה זה פוגע בחברת החשמל וכמה זה פופולרי או לא פופולרי אלא פשוט ראה את התופעה על איזה גג בבאר שבע, עלה לכנסת וחוקק את החוק בלי יותר מדי חוכמות. זה מה שצריך גם היום: מנהיגות שתגרום לכך שמדינת ישראל, שהיא מדינת שמש שחציה הדרומי מדבר, תעבור לכך שלפחות 50% מהאנרגיה שלה תהיה אנרגיה סולארית".
סמיה אומר שאם הוא היה ראש הממשלה, המדינה הייתה מגיעה ליעד תוך 15 שנים וש-20% נוספים מתצרוכת האנרגיה שלה תגיע מהרוח. כיום, הוא אומר, רק כ-4% מתצרוכת האנרגיה של ישראל מגיעה מהשמש, לעומת לא פחות מ-40% מהתצרוכת בגרמניה במהלך היום.
"מה שעושה את ההבדל הוא שכל גג בגרמניה מכוסה בפאנלים סולאריים ושם המשחק הוא נדל"ן לא מנוצל - גגות של בתים ומפעלים ולולים ומרכזים מסחריים", אומר סמיה. "כל זה חייב להיות מכוסה בפאנלים סולאריים לחימום מים או לייצור חשמל. אסור שגג יהיה מבוזבז. אפילו הגג של הבית שלי בתל-אביב מכוסה בפאנלים. אני גר בבית משותף וקניתי את הגג וכיסיתי אותו. זה גג קטן, אז אני חושב שאני מכסה 40% מהעלויות שלי, אבל את ההשקעה החזרתי כבר".
הגישה הזאת, שאותה סמיה אומר שבדק לעומק לאחר שקיבל את ההצעה להתמנות ליו"ר הדירקטוריון, היא מה ששכנעה אותו להצטרף לחברה. "זה שאפשר לשים את הפאנל הגמיש כמעט בכל מקום ולכופף אותו על-פי צורת המבנה זה מה שאהבתי. אם נצליח להגיע ליעילות ולמחיר - ואלו שני יעדים שהחברה צריכה להדביק והם מאוד שאפתניים - כל זה ביחד מבטיח שיש פה פוטנציאל. לא הייתי מצטרף אם הייתי חושב שזה סתם משהו באוויר. אחרי בדיקה של יותר מחודש, שכללה ביקור במעבדות בטכניון ובחברת הייצור בחניתה (אייברי), שוכנעתי שיש פה משהו".
אפולו פאוור נוצרה ממיזוג בין השלד הבורסאי אור סיטי (כן, כן, ההוא של ענבל אור) לבין חברת סולארפיינט באוקטובר 2017. בשנה האחרונה נעשו שני גיוסים של 15.5 מיליון שקל. בעלי המניות העיקריים בה הם האחים ישי וספי מור שמחזיקים 34% מהחברה. החזקות המייסדים מהוות 16% נוספים והשאר בידי הציבור. כיום מניית החברה נסחרת לפי שווי שוק של כ-13.4 מיליון שקל. בשנה האחרונה איבדה המניה כ-58% מערכה.
רוזנברג אומר שלא התאכזב ששיתוף-הפעולה הטרי עם אייברי לא בא לידי ביטוי בעלייה משמעותית במחיר המניה של החברה: "מבחינתי, שיתוף-הפעולה הזה הוא הדבר הכי משמעותי שהיה בחברה בארבע השנים האחרונות ואני שמח עליו. אם הייתי יודע לפתח את שוק ההון אולי הייתי עובד בעבודה אחרת. אני מקווה שבשביל המשקיעים שלי המניה תשקף את מה שאנחנו עושים כי בשבילם אני עובד. חשוב לי שהמניה תעלה ברמה הזאת. אני מאמין שאנחנו יצור חדש בשוק ההון ושעוד לא מכירים אותנו מספיק. לאט-לאט".