אלן גרינספן / צילום: רויטרס
תארו לכם שפורום כלכלי עולמי היה נערך בדאבוס לפני 400 שנה. מרחבי העולם, הטובים והגדולים של 1618 מתאספים בכפר האלפיני בשווייץ: מלומדים סינים בגלימות המשי שלהם, הרפתקנים בריטים בבגדיהם המסורתיים, משרתי ציבור טורקיים בטורבנים וקפטנים. כולם הגיעו כדי לדון בשאלה הגדולה מי יהיה הכוח הדומיננטי בעולם במאות השנים הבאות.
הסינים מצביעים על השירות הציבורי המצוין שלהם ועל הצי רב העוצמה. נציג טורקי מתגאה בכך שהאימפריה העותמנית שלו מתרחבת מערבה ותחזיק בקרוב את אירופה בכף ידה. בריטי חיוור עור טוען כי ארצו הקטנטנה פרשה מהיבשת המושחתת והמשותקת והיא מפתחת מוסדות דינמיים חדשים, כולל פרלמנט חזק וסוג חדש של ארגון, הפירמה הרשומה, שיכולה להיסחר בכל רחבי העולם. אבל בכל הדיון לא מוזכר רק אזור אחד: צפון אמריקה.
לפני 400 שנה, צפון אמריקה לא הייתה יותר מאזור ריק על המפה - חסר חשיבות בעיני משכילים וזירה שולית בעיני פוליטיקאים ממעצמות אירופה. כל היבשת הזו הניבה פחות עושר מהדוכסות הגרמנית הזעירה ביותר.
בימינו, ארה"ב היא הכלכלה החזקה ביותר בעולם: עם פחות מ-5% מהאוכלוסייה העולמית, היא עדיין מהווה רבע מהתוצר הגולמי העולמי. באמריקה שוררת רמת החיים הגבוהה ביותר בעולם להוציא קומץ של מדינות בעלות אוכלוסייה קטנה כמו קטאר ונורבגיה. אמריקה היא גם הדומיננטית בתעשיות שממציאות את העתיד - רובוטים חכמים, מכוניות אוטונומיות, תרופות מאריכות חיים. העובדה ש-15 מבין 20 האוניברסיטאות הטובות בעולם הן בארה"ב לפי דירוג QS World University מאותתת שהיא דומיננטית בכלכלת הרעיונות.
עלייתה של ארה"ב לגדולה כלכלית היא סיפור בל-יאומן, אבל זהו סיפור של אליה וקוץ בה. הגידול בפריון בארה"ב נתקע לחלוטין בשנים האחרונות. מספר החברות החדשות שנוצרות ירד לשפל של הזמנים המודרניים. הניעות הגאוגרפית בירידה זה שלושה עשורים. הכלכלנים חוששים שקצב הצמיחה הפוטנציאלי - הקצב שבו התוצר השנתי יכול להתרחב בלי להרים את האינפלציה - יורד גם הוא.
איך הפכה אמריקה לכלכלה הגדולה בעולם? מדוע היא איבדה את המומנטום שלה בשנים האחרונות? איזה אור יכולה ההיסטוריה לשפוך על השאלה אם ארה"ב תוכל להצליח בעתיד כפי שהיא הצליחה בעבר?
סובלנות ייחודית ל"הרס יצירתי"
המפתח להצלחה של אמריקה טמון בסובלנות הייחודית שלה ל"הרס יצירתי", הכוח המערער שתואר על ידי הכלכלן ג'וזף שומפטר ב-1942. הרס יצירתי מקצה מחדש את משאביה של חברה אנושית מתחומים פחות פרודוקטיביים ליותר פרודוקטיביים - לדוגמה ממכונות תפירה מסתובבות למפעלים או מסוסים ועגלות למכוניות מנוע.
קשת רחבה של גורמים, מגיאוגרפיה עד תרבות פוליטית, תרמו ותורמים להעדפה המתמשכת הזו לשינוי על פני יציבות. חישבו רק על הגודל של ארה"ב, שמאפשר לה לקלוט מיליוני מהגרים ולהקים פירמות שחובקות את כל היבשת. הגודל זה גם איפשר למדינה לעבור בקלות יחסית מתעשייה אחת לשנייה. בבריטניה, הרכבות הצטרכו להתפתל ולהתעקל כדי לעקוף יישובים עתיקים. באמריקה אפשר היה לסלול בקו ישר "משום מקום לשום מקום", פי ש"הטיימס" של לונדון הגדיר זאת ב-1874. ארה"ב שילמה לעיתים מחיר גבוה, גם אסתטי וגם כלכלי, על ההתפתחות המהירה, אבל שלא כמו המקבילות באירופה, היא כמעט תמיד נמנעה מסטגנציה כרונית.
ישנה גם העובדה שארה"ב הייתה המדינה הראשונה שנולדה בעולם המודרני של צמיחה ושינוי רצוף. מלחמת העצמאות האמריקאית החלה שנה לפני הפרסום של "עושר האומות", הספר הגדול ביותר שנכתב אי פעם על כלכלת השוק החופשי, של אדם סמית (1776). במשך רוב ההיסטוריה המתועדת, אנשים ירשו חברה אנושית שהייתה סטאטית וצפויה מאוד. סמית קידם חזון של חברה שבה השוק הופך את האינטרס העצמי של כל יחיד לקידמה אוניברסלית. למדינות אירופיות רבות נדרשו דורות שנים כדי להשלים עם התובנה הזו (כמה מהן חסרות אותה עד היום). אמריקה נולדה דינמית.
אבל גודל וגיל צעיר יחסית לא מספיקים כדי להגיע לכך, שאם לא כן ברזיל הייתה עוד ענק כלכלי. לארה"ב היו עוד שני רכיבים סודיים שהפכו אתה למכונת צמיחה.
הראשון היה תרבות יזמית. אמריקאים מעריצים אנשי עסקים באותו אופן שהבריטים מעריצים ג'נטלמנים והצרפתים מעריצים אינטלקטואלים. האמריקאים נוטים יותר לייסד חברות ועסקים ביחס ללאומים אחרים, והם גם טובים יותר בהפיכת חברות קטנות לחברות ענק. ארה"ב הייתה המדינה הראשונה שהקלה על הקמת חברות בלי הצורך להתחנן בפני ביורוקרטים מקומיים שביכולתם היה להורות ליזמים מה לעשות.
רוח היזמות הזו הוטבעה ב-DNA הלאומי. ארה"ב הוקמה על ידי מתיישבים שרצו לברוח מההגבלות של המשטר הישן באירופה: פוריטנים שרצו להימלט מהאחיזה של הכנסיות הממוסדות, צעירים שביקשו לברוח ממסורת העברת הירושה לבכורים, הרפתקנים שרצו להתחמק מהחברות הסגורות.
שיעור מדהים של גיבורים יזמים אמריקאים היו מהגרים או צאצאים של מהגרים. אלכסנדר גרהם בל ואנדרו קרנגי נולדו בסקוטלנד; אנדרו גרוב (אינטל) וסרגיי ברין (גוגל) נולדו בהתאמה בהונגריה ובברית המועצות.
ארה"ב גם נהנתה בשיעור עצום מן המבנה הפוליטי המקורי שלה. החוקה, שנכתבה ב-1787 ואושרה ב-1788, עשתה את רוב מה שנחוץ כדי להגביל את יכולתם של פוליטיקאים להתערב בכלכלה. היא מגבילה את סמכויות הממשל הפדרלי על ידי ערובה לזכויות האזרחים, כולל זכות הקניין, ועל ידי חלוקת הסמכויות בין זרועות הממשל לבין המדינות (states). על אף שיכולת הממשל לגבות מסים ולפקח על פעילות כלכלית עלתה פלאים במאה השנים האחרונות, היא נשארה רחוקה מאוד משליטת המדינה ששררה בקרב היריבות העיקריות של אמריקה.
החברות הגדולות והיעילות ביותר בעולם
התקופה המרשימה ביותר של ההרס היצירתי בהיסטורי האמריקאית הייתה בין השנים 1865-1900, כאשר הממשל הגביל את עצמו ליצירת סביבה יציבה לצמיחה. ענקים כמו קרנגי וג'ון רוקפלר בנו את החברות הגדולות והיעילות ביותר בעולם. בארוני רכבות קשרו יחד את קצווי היבשת והפכו אותה לשוק האחיד הגדול ביותר בעולם.
על אף שהמהפכה הגדולה הזו הייתה לעיתים ברוטלית, היא הניחה את היסוד לעידן השפע ההמוני. קרנגי ורוקפלר הורידו את מחירי הפלדה והנפט כמעט ב-90%. אר.ה. מייסי מכר "סחורות שמתאימות למיליונרים במחיר שהיה בהישג יד של מיליונים". הנרי פורד הפך את מודל טי שלו ל"מכונית לאדם הפשוט". המאמצים שלהם איפשרו לאמריקאים בחירה עשירה יותר בהשוואה לאירופים, וגישה מוקדמת לחידושים כמו אורות חשמל, טלפונים ומכוניות.
חלק גדול מהבעיות הכלכליות של ימינו נובע מהנסיגה מן הדינמיות של העבר. המגזין "אקונומיסט" מצא לאחרונה שיותר משלושה רבעים מהמגזרים הכלכליים העיקריים של אמריקה רושמים ירידה בתחרות, כאשר קומץ החברות הגדולות ביותר שולטות ביותר נתחי שוק. ב-1980, לפי מרשם האוכלוסין, אחת מכל שמונה חברות נוסדה שנה לפני כן. ב-2015 (שנת הנתונים האחרונה), השיעור הזה ירד לפחות מחברה אחת מ-12.
המשבר הפיננסי של 2007-2008 הראה את ההרס היצירתי בכיעורו הגדול ביותר. השילוב של פחד והתנהגות עדר הוביל אנשים להגיב בפאניקה על חדשות רעות, והפיל את הכלכלות למחזור של שקיעה שמחזקת את עצמה. גם הרגולציה הכבדה של הממשל הפדרלי בתגובה למשבר לא עזרה למצב.
גם המדיניות התקציבית פגעה בכלכלה. ההתנפחות של סעיפי מימון חברתי כמו ביטוח לאומי ומדיקייר (הביטוח הרפואי לגמלאים) דחקה מהשוק מימון השקעות לטווח ארוך במגזר הפרטי והשקעה בתשתיות חיוניות כמו כבישים ונמלי תעופה. מיליוני בייבי בומרס (ילידי 1946-1964) פורשים לגמלאות ומתחילים לקבל קצבאות כאשר הם יכולים בהחלט להישאר יצרניים. ב-1965, התשלומים הסוציאליים היוו 5% מן התמ"ג. היום הם מהווים 14% וממשיכים לגדול כאשר הבייבי בומרס יוצאים לפנסיה.
לסטגנציה הכלכלית יחסית בעשור האחרון יש השלכות פוליטיות רציניות, בצורה של תסיסה ואי תפקוד בשתי המפלגות הגדולות. כאשר הנשיא דונלד טראמפ מטיל עוד מכסים שפוגעים בצמיחה, ומשתלח בחברות שאינן נושאות חן בעיניו, הדמוקרטים מאמצים מדיניות עוד יותר מתערבת שדורשת מהחברות "יעדים חברתיים".
האיומים שניצבים מול ארה"ב גדולים יותר מבעבר. לראשונה בהיסטוריה שלה, ארה"ב ניצבת מול סין, כוח כלכלי שכמות תושביו עולה בהרבה על זו שלה. אבל לאמריקה יש עדיין סיכוי לפתור את בעיותיה, בין היתר מפני שיש לה גאונות ייחודית ביצירת עסקים.
לטפל במערכת הפיננסית האמריקאית
הפריט החשוב ביותר באג'נדה של רפורמה נדרשת הוא לטפל בשבריריות של המערכת הפיננסית האמריקאית, שחשף המשבר הפיננסי. מוסדות פיננסיים ממלאים תפקיד חיוני בהקצאת החיסכון של מדינה למימון רעיונות ועסקים חדשים. חישבו על איך יזמי ההון סיכון הקימו את עמק הסיליקון, שכנעו משקיעים לקחת סיכונים ארוכי טווח בתמורה להחזקה בחברות סטארט-אפ שיכולות להשיג פריצת דרך עסקית.
אבל יותר מדי חידושים פיננסיים שנעשו לאחרונה הם בעייתיים, לא מעט מפני שהם כה מתוחכמים שאפילו בנקאים בכירים לא מבינים אותם לגמרי. הם מעלים את הסיכון על ידי עידוד אנשי כספים לארוז ולמכור מוצרים מפוקפקים, כמו משכנתאות סאב-פריים. הם גם מעודדים אנשי כספים לחפש הכנסות קבועות, ולהגן על האינטרס שלהם בניגוד לאינטרס הכלכלי של כולנו.
בעקבות המשבר, הממשל הפדרלי העביר את חוק דוד-פרנק המסובך להפליא, שמנסה להפחית את סיכוני המערכת הפיננסית על ידי רגולציה. גישה טובה יותר היא להתמקד בכמות ההון שהבנקים מחויבים להחזיק כדי לפעול. בתקופה שעד המשבר, הבנקים החזיקו בממוצע 8% עד 10% מנכסיהם כהון עצמי. אילו השיעור הזה היה מועלה על ידי רגולטורים ל-25% או אפילו 30%, זה היה מפחית מאוד את הסיכוי לפשיטות רגל מידבקות במערכת - שהן השורש של כל משבר פיננסי. היום, למרות דוד-פרנק, ההון העצמי עומד רק על קצת יותר מ-11%.
מהלך כזה יגדיל לאין שיעור את האמון הכללי במערכת הפיננסית. הוא יאפשר למחוקקים ולרגולטורים לבטל את הסעיפים הבנקאיים בחוק דוד-פרנק במצפון שקט, מפני שהפסד של בנק ימומן על ידי בעלי המניות שלו ולא על ידי משלם המיסים. הרגולטורים יוכלו למקד את האנרגיה שלהם במקום שבו היא הכי יעילה - חשיפת הונאות.
ההתנגדות הרגילה להעלאת דרישות ההון היא שרווחי הבנקים ומכאן היכולת שלהם להלוות ידוכאו. אבל מבט על ההיסטוריה מראה אחרת. מ-1870 עד 2017, להוציא מקרים נדירים, הרווח של בנקים מסחריים כאחוז מההון העצמי שלהם (הון בעלי מניות) נע בטווח צר של 5%-10% בשנה, ולא חשוב כמה הון עצמי הם החזיקו. זה אומר שהעלאה הדרגתית של דרישת ההון העצמי לא תפגע בהחזר של הבנקים או ביכולתם להלוות.
להשתלט על ההוצאה החברתית
רפורמה מכריעה שנייה תהיה להשתלט על ההוצאה החברתית ("תשלומי הזכאות" בעגה האמריקאית). העברת השיטה לבסיס בר-קיימא יותר יכלה להיעשות על ידי העלאת גיל הפנסיה בכמה שנים, והצמדתו לתוחלת החיים כדי שהבעיה לא תחזור ותצוץ בעתיד. חשוב יותר בטווח הארוך יהיה מעבר משיטה של הטבות מוגדרות לשיטה של השתתפות מוגדרת, כזו ששבדיה השיגה בשנות ה-90.
רפורמות כאלה יבטיחו יכולת פירעון ותשלום בטווח הארוך, ישחררו יותר חסכונות להשקעות פרודוקטיביות ויורידו את הגירעון התקציבי הפדרלי. הן גם לא יכאיבו מאוד לבייבי בומרס היוצאים לפנסיה. גיל הפרישה הנוכחי נקבע ב-1935, כשהמערכת הוקמה, כשתוחלת החיים הייתה נמוכה בהרבה.
הבעיות של אמריקה, בקצרה, הן בעיות של מדיניות גרועה ולא של טכנולוגיות מיושנות או העדר רוח יזמית. זה לא אומר שהן לא משמעותיות. אם ארה"ב לא תשנה מסלול, הכלכלה תמשיך לסבול, עם סיכוי למחזור שמגשים את עצמו של צמיחה נמוכה וכעס ציבורי פופוליסטי.
יש כלכלנים שחושבים שארה"ב שקועה במדמנה של צמיחה נמוכה. אנחנו מעדיפים לחשוב שהיא לכודה בכלוב ברזל מתוצרת עצמה. תשלומים סוציאליים ללא שליטה ורגולציות לא טובות כופים על הכלכלה תפקוד שהוא מתחת לפוטנציאל שלה. קשה לברוח ממדמנה. כלובי ברזל אפשר לפתוח, עם המפתחות הנכונים - ומוכנות לסובב אותם.
■ אלן גרינספן היה יו"ר הפדרל ריזרב בין השנים 1987-2006; אדריאן וולדרידג' הוא העורך הפוליטי של "האקונומיסט".