עיתון "גלובס"
כש"גלובס" חגג 20 שנה, כתבתי כאן את המילים הבאות: "חיים נהג לומר שהוא האיש היחיד שסגר יותר עיתונים משהוא פתח. אבל זה בסדר", הוא הוסיף, "'גלובס' הוא הפנינה". עד אז היו "מוניטין", "כספים", "חמצן", "חדשות". מאז היה "גלובס". ההזדהות הייתה טוטאלית. ניתן למנות מעט דברים שהוציאו מחיים הזדהות כזו, שפגיעה בהם נתפסה כפגיעה בו: אנחנו - משפחתו הקרובה, יגאל אלון, "גלובס". ידידים שניסו ללעוג על-ידי עיוות המילה ("קלופס", למשל, היה עיוות פופולרי) עברו באחת לרשימת השנואים. מכרים וזרים מוחלטים, אשר נמנו על מנויי העיתון המתחרה, "טלגרף" זצ"ל, מצאו גם הם את מקומם באותה רשימה.
● "גלובס" חוגג 35 שנה: מדינת ישראל השתנתה, אבל היד נשארה על הדופק
● לטור של עורך "גלובס" לשעבר אדם ברוך: "גלובס"? מה זה?
35 שנה חלפו מאז שהגיליון הראשון של "גלובס" ראה אור, 15 שנה עברו מאז שהטקסט הזה פורסם, והיום אני כותבת כאן בכובע אחר, כיו"ר "גלובס" ב-15 החודשים האחרונים, מאז שמשפחתי ואני, יחד עם ענת אגמון, רכשנו את "גלובס". הפנינה של אבא שלי חיה ובועטת.
35 שנה ל"גלובס": הכותרות של אירועי הכלכלה הגדולים
אבל העיתון לא נקנה כדי לשמר את כבודו וזכרו. "גלובס" גם לא נקנה כדי לקדם אג’נדה פוליטית או כלכלית כזו או אחרת. "גלובס" לא נקנה כדי להשיג עמדת מיקוח טובה יותר מול המערכת הבנקאית, לא כדי להשיג עמדת השפעה אישית בציבוריות הישראלית וגם לא כדי שענת אגמון או אני נוכל להשפיע על כותרת כזו או אחרת.
"גלובס" נקנה כדי להבטיח את קיומו של כלי התקשורת הכלכלי הוותיק בישראל ואת פרנסת עובדיו וכדי לקיים עיתונות אחראית, שקופה, מגוונת בישראל. כדי לתווך מציאות לקוראים, גם אם היא מורכבת, כדי להשיב אמון בין מגזרים, להציף סוגיות ועוולות, לחדש, ובסופו של יום גם להרוויח כסף.
אני מאמינה כי שורה של מהלכים שכבר ביצענו עומדים בהלימה עם הערכים שבשמם נרכש "גלובס": דוח אמון ראשון שפרסמנו, קוד אתי שעליו אנו עמלים, מדיניות חדשה שיישמנו ביחס לחזקת החפות ולכבוד המסוקרים ואפילו הסכם קיבוצי שנחתם עם העובדים.
אני מביטה אל העתיד בראש מורם ומאמינה שמקומו של "גלובס" ככלי תקשורת מוביל המיישם אחריותיות רק ילך ויגדל, וכשאני מסתכלת מדי פעם לאחור אל השנה שחלפה, אינני יכולה שלא להיזכר בסיפור הבא, גם הוא כבר פורסם בטור ההוא לציון יום הולדת 20 ל"גלובס":
"כשחיים ועדנה התחתנו, הם עברו להתגורר בדירה של עדנה בגבעתיים. רחוב ז’בוטינסקי. בדרכו הביתה היה חיים עובר ברחוב כצנלסון, רחוב אחדות העבודה, רחוב טבנקין ורחוב גורדון ושואל איך? איך בעיר מוטת העלייה השנייה הזו הצליחו למקם דווקא אותו ברחוב ז’בוטינסקי פינת המרי. "גלובס" ישב בבניין ברחוב גיבורי ישראל 127 בתל-אביב. מאוחר יותר שונה שם הרחוב ליגאל אלון. 'זה צדק פואטי', אמר חיים. צדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים. אחרי מותו עבר העיתון לראשון-לציון. רחוב האצ"ל. על זה כנראה היה אומר ‘איך, איך שגלגל מסתובב’".
אכן, איך שגלגל מסתובב. מזל טוב ל"גלובס", לעובדינו, לקוראינו.
תודה על האמון.