האם הבנקים פועלים כדין, בכך שהם שומרים את המידע הנוגע להלוואות שנתנו לטייקונים קרוב לחזה במסגרת דיוני הוועדה הפרלמנטרית להסדרי אשראי ללווים גדולים? עיקרון הסודיות הבנקאית בישראל, כמו סוגי חסיונות רבים אחרים, אינו מעוגן בחוק. בית המשפט העליון קלט את הכללים בקשר לסודיות הבנקאית מהדין האנגלי ועיגן אותם במסגרת תקדימיו המחייבים.
פרופ' רות פלאטו-שנער, ראש המרכז לדיני בנקאות ורגולציה פיננסית במכללה האקדמית נתניה, מכירה מקרוב את סוגיית הסודיות הבנקאית בישראל ובעולם. להשקפתה, הסודיות הבנקאית מהווה את אחד מהיסודות הבסיסיים ביותר בדיני הבנקאות. מהותו של הכלל, מספרת פלאטו-שנער, הוא כי "אסור לבנק למסור מידע על עסקאות שלו ללא הסכמת הלקוח".
עם זאת, פלאטו-שנער מציינת כי "כמובן שלעיקרון זה יש חריגים, ולפעמים הבנק אפילו חייב למסור מידע". לפי פלאטו-שנער, החריג המרכזי ביותר לעיקרון הסודיות הבנקאית הוא "חובת הגילוי מכוח דין", שבהתקיימותו מחויב הבנק למסור מידע. זאת, בין אם נקבע כך בהוראת חוק, ובין אם כך קבע בית המשפט.
דוגמה מובהקת לחריג זה ניתן למצוא בחוק איסור הלבנת הון, המחייב את הבנקים למסור מידע מסוים על לקוחותיהם. חריג זה, מסבירה פלאטו-שנער, אינו רלוונטי לעניינו: "במקרה של הוועדה הפרלמנטרית בעניין הריכוזיות, הוועדה לא מוסמכת לתת צו, ולכן הבנקים יכולים להסתמך על עיקרון הסודיות הבנקאית ולסרב למסור את המידע. מה שהוועדה יכולה לעשות זה לפנות לבית משפט ולהוציא צו שיחייב את הבנקים, או ליזום חקיקה שתקנה לה סמכויות משמעותיות יותר".
חריג נוסף לחובת הסודיות של הבנקים כלפי לקוחותיהם, בו נעשה שימוש במספר פסיקות באנגליה, הוא החריג המתקיים "כשיש עניין ציבורי המצדיק את גילוי המידע". בענייננו, נראה כי זהו החריג הרלוונטי ביותר, שכן לוועדת החקירה הפרלמנטרית המבקשת את המידע מהבנקים אין כל סמכות להוציא צו מעין שיפוטי שיחייב את הבנקים. פלאטו-שנער מתייחסת לחריג זה בחשדנות יתרה: "מדובר בחריג עמום. בדקתי אם בישראל עשו אי-פעם שימוש בחריג הזה - ולא מצאתי".
ומה חושבת פלאטו-שנער ביחס לאפשרות לעשות שימוש בחריג זה ולסירובם של הבנקים למסור את המידע? "הבנקים מאוד זהירים, ואני חושבת שבצדק. החריג 'עניין ציבורי המצדיק את גילוי המידע' הוא חריג עמום במיוחד, ואם הבנקים אכן יגלו מידע על לקוחותיהם - הבנק עלול להיות חשוף לתביעות ענק. משפטית, זה נימוק שנראה לי בהחלט נכון".
מבחינתה של פלאטו-שנער, ברור כי כלל הסודיות הבנקאית חל גם על ועדות האשראי של הבנקים, שכן גם כאן מדובר על אודות הלקוחות שאמור להיות מוגן תחת עיקרון הסודיות הבנקאית. עם זאת, מציינת פלאטו-שנער, "במקרה הזה יש לבית המשפט מקום לשיקול-דעת - בית המשפט צריך לשקול מצד אחד את האינטרס שבגילוי המידע, ומצד את האינטרסים הנוגדים שמחייבים בכל זאת לשמור על חיסיון המידע".
"יש כאן בעיה עם איכות החקירה"
בית המשפט העליון פסק בעבר בשתי בקשות למסירת מידע של ועדת האשראי, במסגרת בקשות להגשת תביעות נגזרות. בקשה אחת נגעה לאשראי שקיבל נוחי דנקנר והחברות שבבעלותו מבנק הפועלים, ובעניינה קבע בית המשפט העליון כי לא הונחה תשתית ראייתית שתצדיק את גילוי המידע, שכן כל הטענות שנטענו בבקשה נטענו בעלמא. בבקשה אחרת, שנגעה גם היא לבנק הפועלים ועסקה באשראי שנתן הבנק למקורבים לבעלת השליטה ולדירקטורים, החליט העליון שדווקא כן קיימת הצדקה לגלות את המידע, שכן המבקשים הראו מספיק ראיות לכאורה המצדיקות זאת.
יש הסוברים אחרת מפרופ' פלאטו-שנער ורואים בהסתתרות של הבנקים מאחורי עיקרון הסודיות הבנקאית כהתנהלות לא ראויה. "חיסיון בנקאי נועד להגן על הלקוח, שהבנק לא יינצל לטובתו מידע שהוא קיבל מהלקוח במסגרת היחסים עמו. במצב של פשיטת רגל - אין אינטרס להגן עליו, ולכן אין הצדקה להמשיך לטעון לסודיות בנקאית במצב כזה", כך אומרים ל"גלובס" עורכי הדין שחר בן-מאיר ויצחק אבירם.
עוד מוסיפים אבירם ובן-מאיר כי ממילא כבר מונח בפני הוועדה מרבית החומר הרלוונטי. "יש כאן בעיה עם איכות החקירה של חברי הכנסת. הם לא יודעים איך לנהל את החקירה, די במידע שהיה בידם כדי לנהל את החקירה".
בנוסף מוסיפים אבירם ובן-מאיר כי הכנסת יכולה לקבוע בחוק כי הסודיות הבנקאית לא תחול ככל שמתקיימת חקירה פרלמנטרית: "לכנסת יש זכות לקבוע שהסודיות הבנקאית תוגבל למקרה של חקירה של המדינה, אבל היא מעדיפה לא להתמודד. הוועדה הזאת נראית כמו ועדת כיסוי, הרבה שנים אחרי שהסוסים ברחו מהאורווה".