המגדלור שנבנה על שרידי מבצר ויקינגי עתיק / צילום: shutterstock א.ס.פ קרייאטיב
קצת משעשע לכנות אי בגודל 990 קמ"ר "מיינלנד", האי המרכזי, אבל כשמדובר באיי אורקני (Orkney Islands), ארכיפלג של 70 איים ש-20 מתוכם מאוכלסים בדלילות (20 נפש לקמ"ר) ומספר הכבשים שם רב יותר ממספר בני האדם, עבורם האי המדובר הוא ה-מיינלנד.
איי אורקני שייכים לסקוטלנד ונמצאים צפונית לה. במהלך ההיסטוריה עברו גלגולים רבים ואלו הותירו חותם בתרבות, בשפה ובמנהגים. במאה ה-9 סופחו האיים לנורבגיה ובמאה ה-15 סופחו לסקוטלנד. כל שנה בחודש מאי מציינים תושבי האי את יום העצמאות הנורבגי, לשימור הקשר.
בנסיעה ברחבי האי בולטת העובדה שאין שום שלטי פרסומת המפריעים לעין המתבונן ליהנות מהנוף. שטחי מרעה רחבי ידיים, צבועים בירוק חי, משובצים בבתי חוות ותחומים בגדרות אבן. כמה כבשים רועות, מסוגים שהתאימו עצמם לתנאי האקלים. צמר הכבשים שימש מאז ומעולם לחמם את בני האדם, בשמיכות ובסוודרים.
שמונה אגמים, המכונים "לוך" בסקוטלנד, משובצים באי, ואת שוליו מלחכים מי האוקיינוס ויוצרים מפרצים רבים, שמהם מפליגות מעבורות לאיים האחרים בארכיפלג, לאיי שטלנד וסקוטלנד.
תושבי אורקני, המכונים אורקדיאנס (Orcadians), חיים בקצב חיים נינוח ורגילים לבידוד, לתנאי מזג האוויר ולטבע היפה שסביבם. האי המרכזי, המיינלנד, נחלק למערב ומזרח. במפרץ הגדול שבדרום-מזרח נמצאת קירקוול (Kirkwall), הבירה.
קירקוול הפכה בשנים האחרונות לבירת הקרוזים של סקוטלנד. השנה צפויות כאן כ-140 עגינות, מה שאומר כ-120,000 מבקרים, על אוכלוסייה מקומית של כ-7,000 נפש. כשמגיעה ספינת קרוז שכזו והנוסעים יורדים לבילוי של יום, מספר הנפשות על האי כמעט מוכפל. ההתמודדות לא פשוטה, למרות התרומה הכלכלית הברורה של כ-9-7 מיליון פאונד לכלכלה המקומית.
נראה שלצד הגאות והשפל של הים, מתרגלים התושבים גם לגאות האנושית שבעגינות ובעזיבות, ויודעים שאחרי ההצפה יבואו השפל והרגיעה.
אל מעגלי האבנים
להצפה התיירותית יש גם היבטים סביבתיים: הגופים הירוקים מודאגים מהשפעתו המזיקה של הפרץ האנושי על האתרים הארכיאולוגיים הנדירים והשבריריים. כאן נמצאים חלק מאתרי הארכיאולוגיה החשובים ביותר באירופה, המוכרים על-ידי אונסק"ו כנכסי תרבות לאנושות - בהם גם מעגלי אבנים עתיקים, בני אלפי שנים.
מעגל האבנים המפורסם ביותר באיים הבריטיים הוא כמובן סטונהנג', אבל איכשהו, דווקא האי הקטן והצפוני הזה, הנידח והמרוחק מאירופה, עשיר בממצאים פרהיסטוריים ובמקבצי מעגלי אבנים. אלה נעשו פופולריים במיוחד בשנים האחרונות בעקבות סדרת הספרים וסדרת הטלוויזיה "נוכרייה" (Outlander), שהגיבורה שלה נלכדת במעגל אבנים עומדות שכאלה, ועוברת לממד זמן אחר.
אני, לגמרי בממד הזה, מתבוננת במעגל האבנים Ring of Brodgar, שם בולטות האבנים הכהות על רקע המים הכחולים. עתיק, מרשים, מרגש, דרמטי. למה שימש המעגל הזה, שקוטרו 103 מטרים? התיאוריות רבות והתשובות מעטות. כמו רוב המעגלים הקדמוניים, קרוב לוודאי שהיה זה מקדש למאמינים בכוחות הטבע, לעוצמתה של השמש, לקהילת הדרואידים.
מתוך כ-60 אבנים שכנראה עמדו שם במקור, נותרו 36 בלבד. 13 מהן הוצבו מחדש אנכית כשהועבר האתר בשנת 1906 לניהול המדינה. מסלול הליכה מעגלי מקיף את האתר. בין הצועדים והאבנים כרויה שוחה עוד מימי הקדמונים וצמחיית אברש חומה עוטפת את פני השטח. לראות ולא לגעת.
במרחק של פחות מ-2 ק"מ ממעגל ברודגר, מעגל אבנים נוסף, Standing Stones of Stenness, המאפשר להתקרב, לגעת ולהתפעל מהגובה ומהעוצמה של עמודי האבן הכהים והכבדים. האבנים הללו משכו בני אדם לכל מיני טקסים וצרמוניות במהלך השנים, מכוהנים דרואידים ועד לחובבי ניו-אייג' מודרניים. בין לבין, זוגות מקומיים רומנטיים נהגו להיפגש ליד האבן ולחבוק ידיים סביבה. מקומיים נשבעו "שבועת אודין" והבטיחו הבטחות.
עד סוף המאה ה-18 האבנים הללו היו מקושרות לאלים הנורדיים. אחת מהאבנים אף מכונה "אבן אודין", על-שם אבי האלים במיתולוגיה הנורדית. כ-2.5 מטרים גובהה ועוביה כסנטימטר. התאריך המשוער להצבתה: 3,000 לפנה"ס.
אבל הסיפור האנושי שריתק אותי מכולם היה זה של קפטן מק'קיי, שהיגר לאורקני בתחילת המאה ה-19 וחכר חלקת אדמה שבה ניצבו האבנים. הקפטן לא הפנים שהאבנים הן חלק חשוב מהתרבות ומהמסורת של המקומיים. ביקוריהם התכופים והטקסים שקיימו הפריעו לו. בעיניו הם היו מסיגי גבול, וכעונש על החדירה לפרטיותו הכל-כך מקודשת בתרבות הבריטית, החל לנתץ את האבנים. דווקא את "אבן האודין" ועוד אחת. הזעזוע והזעם הציבורי באי עשו את שלהם, ולמזלנו הוא לא הספיק יותר. אודין כבר דאג לזה.
ואן מוריסון, המוזיקאי האגדי יליד בלפסט, השתמש בצילום אחת האבנים מהמעגל הזה לעטיפת אלבומו "The Philosopher's Stone".
מהפכה אורבנית עתיקה
מרחב השדות המשתרעים מסביב עשיר בעדויות ארכיאולוגיות המעידות שהתקיימה כאן אוכלוסייה אנושית - קהילה עתיקה שחצבה את האבנים, חתכה והובילה אותן, והעמידה אותן במאמץ אנושי משותף ואדיר. זהו המעגל השלישי בגודלו באיים הבריטיים. לתוצאות החפירות הארכיאולוגיות שנערכו בתוך המעגל ב-2008 עדיין מחכים.
הדרך אל המפרץ Bay Of Skaill עוברת בשולי האגמים Loch Of Skaill שברבורים וברווזים מקננים בהם בשלווה. בין קני הסוף נחבאת סירת משוטים קטנה. על רצועת יבשה שברירית, בין המתוק והמלוח של המים, נמצא סקרה בראיי (Skara Brae), אחד האתרים הארכיאולוגיים החשובים בתולדות האנושות - כפר קדום מהתקופה הניאוליתית (תקופה פרהיסטורית שנחשבת לחלקה האחרון של תקופת האבן), כשבני האדם רק התחילו להתאגד ביישובי קבע.
4,500 שנה היו הממצאים קבורים מתחת לדיונות החול. אלא שב-1850 שטפה סערה את הדיונות הנושקות לים, המכוסות בעשב ירוק, וכך - כמעט במקרה, החליט הטבע לחשוף את סודות האי. גורדון צ'יילד, פרופ' לארכיאולוגיה שניהל את החפירות במקום, כינה את הכפר ואת יחידות הדיור "מהפכה ניאוליתית ואורבנית". חיה כאן קהילה של כ-50 עד 100 איש, שהשרידים יכולים לשרטט איך חיו כאן.
את בתיהם חיברו מחילות מקורות עם מעבר מרכזי. בשולי המבנים תעלת ניקוז. בבתים העשויים מאבנים הוקצו בקירות גומחות לארון ומזווה. אחת היחידות שימשה כנראה כסדנה שיתופית להכנת כלי אבן, שכן לא נמצאו בה דרגשי אבן לשינה. נוף האוקיינוס נשקף מכל חלון. ללא ספק ידעו הקדמונים משהו על נדל"ן.
לחוף האוקיינוס נופים ומראות דרמטיים. בקצה הצפון-מערבי של המיינלנד שתי נקודות נפלאות. בלונגהגלבה (Longaglebe) הבליה והסחיפה הותירו חותם בערוץ העמוק שנוצר, והמים התחתרו פנימה ליבשה לעומק של 200 מטר! לא הרחק ניתן לראות אי קטן ובקצהו ניצב מגדלור שהוקם ב-1925. לפני אלף שנים היה זה מעוז ויקינגי.
ירדתי אל המרחב המפריד, העשיר בתצורות גיאולוגיות מרהיבות, והזמן שאב אותי אליו. זרמי בזלת שחורה פולשים אל המים כמו מסלולי כניסה מסומנים. אבנים חלקות שמי הגלים מלחכים, משייפים ומקטינים זה אלפי שנים, על חלקן ירוקת מלטפת הפרוסה כשמיכה סקוטית משובצת. אצות בגוני אדום כהה שנשטפו ממי האוקיינוס מתייבשות לשחור על החול הלבנבן, אשכולות "ענבים" חומים של אצות ענקיות פרוסים על הסלעים.
עופות מים ארוכי רגליים צועדים בניחותא על קו הגלים, השקט של הטבע ויופיו בולעים את כולי, וריח המלוח על המים. יש כאן גם יסעורוני שלג, שחפים, שלושה סוגים של פינגווינים וכלבי ים. כדי לראות בעלי חיים בטבע, צריך מזל וזמן. הפעם לא היה לי הרבה משני אלה, אבל הבטחתי לעצמי לחזור, לצעוד אל הצוקים המערביים המשוננים בדרמטיות, אל מושבות הקינון של הפאפינים, תוכוני הים המפורסמים, שמציצים אליך משפע של גלויות, סינרים, מגבות מטבח או ספלי חרסינה מייד אין צ'יינה בכל חנויות המזכרות.
אני משוטטת על החוף, מחפשת אוצרות, כמו Cowries, קונכייה קטנה ומעוגלת (דומה לקונכיית "פי הכושי"). המקומיים מאמינים שמי שיש לו כזו בתיק, לעולם יהיה תיקו מלא. אני מלקטת אותן למזכרת, מקווה שריח הים יישאר עוד לזמן רב.
מידע מעשי
איך מגיעים: אפשר להגיע בטיסה מסקוטלנד (מאדינבורו או מאברדין, הטיסה אורכת כשעה) עם חברת Loganair. אבל הדרך הפופולרית ביותר היא במעבורת. יש הרבה קווים שמקשרים בין סקוטלנד לאיים ובין האיים לבין עצמם. הפלגה מאברדין, סקוטלנד אורכת כשש שעות. הפלגה מ-Gil's bay בסקוטלנד ל- St. Margaret Hope - אורכת כשעה.
מומלץ להזמין מקום במעבורת מראש, במיוחד בעונת התיירות (יולי-אוגוסט עמוסים). אינטרנט: www.northlinkferries.co.uk
מומלץ לקנות כרטיס כניסה משולב לכל האתרים הפרהיסטוריים וכדאי לקחת הדרכה. יש סוכנויות המארגנות סיורים מודרכים ויש גם סיורים כאלה ללא תשלום.
לינה - בעיקר B&B, אבל יש גם אכסניות ומלונות. יש מבחר באתר של האי: www.visitorkney.com, שבו הרבה מידע מועיל.