חליל הקסמים / צילום: יוסי צבקר
הקסם מתרחש מיידית, עוד בטרם נשמע הצליל הראשון, והוא ויזואלי - נוצץ ומסוגנן. "חליל הקסמים" הנודע של מוצרט - בגרסה הנוכחית של האופרה הישראלית לילדים - שואף להנגיש את האופרה לקהל היעד הצעיר, ואף להאהיב אותה עליו, והדרך לכך היא קודם כול הבמה, שבכל רגע יש בה התרחשות צבעונית מגרה. חגיגה ססגונית לא פחות מאשר קולית עם התפוצצות יצירתית של דמיון, נשף של יצורים בדיוניים, ריקודי בלונים ומופעי ליצנים - תוצר יפהפה של השלישייה - ניב מנור מעצב התפאורה, אולה שבצוב מעצבת התלבושת וזיו וולושין מעצב התאורה.
דרך נוספת של ההפקה, בבימוי שירית לי וייס, ליצור את החיבור המיוחל בין הילדים לבין הסיפור הישן - שעמנואל שייקאנדר ניסח לליברית במאה ה-18 ומוצרט הלחין אותו בהתאמה מושלמת - היא עדכון העלילה. מה שבמקור, לפני יותר מ-300 שנה, היה שיר הלל לערכים של עידן הנאורות בנוסח "הבונים החופשיים", הפך לאגדה מודרנית, ובמרכזה נסיכה פמיניסטית, שברחה מאמא שלה, מלכת הלילה, הנחושה להחזירה אליה. אבל פמינה הנסיכה אינה "עלמה במצוקה" שכל הווייתה היא ציפייה לגבר המושיע (הנסיך טמינו) שיציל אותה. היא חזקה ואסרטיבית, רוצה להינתק מהעולם האפל של אמה ומעדיפה את העולם החם של זרסטרו מלך היום חובב המסיבות. ובכל זאת, כשטמינו מגיע אליה סוף-סוף, היא מחליטה לבחור בו ולהיפתח לקסם ההתאהבות.
מלכת הלילה בגילום אביגיל גורטלר הר-טוב היא דמות מרשימה. משתלשלת מהתקרה כשהיא יושבת על כיסא מלכותה ומפגינה קול וירטואוזי שהולם את אישיותה הדרמטית המוגזמת, תוך שהיא גם מאפשרת לדמויות המשנה לבטא את עצמן. ואכן, כל הדמויות שיחקו - ובעיקר שרו - היטב בהתאמה הולמת לתפקידם ולפורמט החגיגי-מוקצן. ולמרות כל אלה, בעודי מתפעלת, בתי בת ה-6 נעה רוב הזמן על כיסאה באי נוחות, לעיתים הביטה בסקרנות על הבמה ולחשה לי מסקנות כמו "לכל דמות יש יצורים ששרים לה", ולפעמים השפילה מבט בחוסר עניין. בשלב מסוים פסקה: "משעמם לי. בשבילי הקולות צורמניים מדי וקשים מדי. קשה לי להבין מה הם אומרים".
צורמניים? אולי הייתה זו דרכה להסביר את אי הנוחות שלה מהקולות העזים, שעלולים להרתיע כשלא מורגלים בהם. ובאשר למילים שלא הבינה - התרגום של אהוד מנור לליברית של שיקאנדר הוא ללא רבב, אך אינו מותאם לילדים במילותיו הגבוהות, גם כשהן מתנערות בחוכמה ממליציות נפוחה. גם הכתוביות שמוקרנות אינן עוזרות (משום שחלק מקהל היעד אינו שולט עדיין בקריאה).
"אני לא אוהבת אופרה", הכריזה לבסוף הילדה, שאת ז'אנר התיאטרון דווקא מחבבת מאוד. ולכאן נכנסים באופן מושלם דברי פפגנה - דמות משנה שובת לב (בכיכוב טלי קצף) על החשש מהיער האפל: "מפחדים ממשהו כשלא מכירים אותו".
אז מתברר שאופרה היא טעם נרכש, ואולי בת ה-6 הייתה אמורה להיחשף אליה קודם, ואולי גם האופרה עצמה צריכה להעלות את הגיל של קהל היעד (בתוכנייה נכתב במקום אחד "מגיל 5 ומעלה - לכל המשפחה", ובמקום אחר נכתב שההפקה מיועדת לילדים מגיל 7 ומעלה).
חליל הקסמים, גיבור האופרה, אומנם העלים את תחושות הפחד והזרות של הגיבורים שעל הבמה, אך הותיר אותן בקרב חלק מהצופים הצעירים. אבל מסר אחר דווקא עורר הזדהות. באחת מהסצנות אומרת פפגנה לנסיכה פמינה: "אנשים שאוהבים אותך, הם הבית שלך", ולפמינה מתברר שאינה צריכה לבחור בין ערך אחד לערך אחר, אלא לשלב. "העולם עובד בצורה של ביחד", היא שרה, "עולם של גם וגם. גם ביחד וגם לבד". ודווקא המסר הזה שקע, חלחל ועובד אצל בת השש, גם בימים שאחרי הצפייה.