עו"ד דינה זילבר היא שומרת סף. איילת שקד חצתה את הסף

"משפט השדה" שערכה השבוע שרת המשפטים למשנה ליועמ"ש דינה זילבר הוא מהלך פוליטי שנועד לקרוץ לבוחרי הימין

איילת שקד / צילום: שאטרסטוק, א.ס.א.פ קריאייטיב
איילת שקד / צילום: שאטרסטוק, א.ס.א.פ קריאייטיב

1.

מעל האופן החריג שבו פעלה השבוע שרת המשפטים איילת שקד נגד המשנה ליועמ"ש, עו"ד דינה זילבר, מרחפת מערכת הבחירות ההולכת וקרבה. זילבר היא סוג של סדין אדום עבור ציבור הבוחרים הפוטנציאלי של מפלגת "הבית היהודי". ההחלטה של שקד "להיכנס" בזילבר תוך סימון שלה כמוקד פוליטי-שמאלני כביכול בתוך צמרת משרד המשפטים, צפויה להועיל לשקד בקלפי. נראה כי מבחינת שקד, הקלפי של בחירות 2019 היא המטרה שמקדשת את האמצעים.

שקד טענה בחודשים האחרונים כי הצעת החוק לשינוי אופן בחירת היועצים המשפטים של השרים, שאותה היא מקדמת, היא לא דרמטית כמו שהיא נתפסת. "די נדהמתי מעוצמת ההתנגדות לחוק הזה. בראייה לאחור, עוצמת ההתנגדות נבעה מכך שהמכרז הפנימי נפתח", אמרה שקד והוסיפה כי "מתנגדי חוק היועמ"שים נושאים את שם הדמוקרטיה לשווא".

"משפט השדה" שעשתה שקד לזילבר (ביטוי שבו השתמשו היועמ"ש, אביחי מנדלבליט, והיועמ"ש לשעבר, אליקים רובינשטיין) חשף את הכוונה האמתית של שקד בהצעת החוק הזאת - לאפשר לשרים שליטה מלאה בזהות היועצים המשפטיים שיעבדו תחתם ולהפוך אותם לאומרי הן שתפקידם לעשות את מה שאומר הבוס.

על כל פנים, הסימון של שקד את זילבר באופן אישי, למרות שזו הציגה עמדה דומה לזו של היועמ"ש ביחס להצעות החוק שעל המדוכה, גרם לכך שהדיון הציבורי הוסט מהעיקר לטפל.

אנחנו עוסקים בעימות הפרסונלי בין שקד לזילבר, במקום שנעסוק בתוכן הבעייתי של הצעת חוק היועמ"שים והצעת חוק "נאמנות בתרבות". וגם במקום שנעסוק בהחלטה מופלאה שקיבלה שקד השבוע - לקדם מחיקת רישום פלילי ליוצאי אתיופיה ובכך לתקן יחס מפלה כלפיהם (אגב, קרדיט על הרעיון המקורי לצעד הזה מגיע לעיתונאית גל גבאי).

אז אם לחזור לתוכן הדברים שאמרה זילבר ביחס למגמת החקיקה של הממשלה שבאה לביטוי בשני החוקים הללו, תוך ניסיון להתעלם מזהות מי שאמר אותם - הרי שגם אם הם לא דיפלומטיים, הם מבטאים בתמצות ובצורה מדויקת את הקושי של אותה מגמה.

"אנחנו משתנים, והארץ שינתה את פניה... הימים מביאים לא רק חוקים חדשים אלא מילים חדשות - 'נאמנות', 'משילות' ועוד. שיח חברתי ופוצע - האם יש מי שנאמן ויש גם מי שבוגד. הבו לנו עם ממושמע ומחונך שחשיבותו אחידה. הנאמנות בתרבות היא אוקסימורון כמו שתיקה רועמת. מגילת העצמאות קוראת להיות עם חופשי בארצנו - בכל ובעיקר בתרבות זוהי התורה כולה", אמרה זילבר.

2.

אשר ליועץ המשפטי לממשלה. מנדלבליט נראה השבוע, ולא בפעם הראשונה, כמי שנגרר בעל כורחו לתוך זירת הקרב המדממת של העימותים של שקד עם מערכת המשפט. מנדלבליט הגיע לתפקידו מתוך תחושת שליחות אמיתית. הוא היה מעדיף להקדיש את זמנו לסוגיות הרות-גורל של משפט בינלאומי ולקידום מערך הייעוץ המשפטי.

במקום זאת, מנדלבליט נאלץ להתעסק רוב הזמן במדמנת מערכות היחסים של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם ארנון מילצ'ן, ארנון מוזס ושאול אלוביץ, עם הצעות חוק גרועות עד גרועות מאוד כמו חוק היועמ"שים וחוק הנאמנות בתרבות, ועם העימותים של שקד עם פרסונות במערכת המשפט כדינה זילבר או אהרן ברק.

בצר לו, ותוך ניסיון לשמור על יחסי ידידות עם שקד מצד אחד אך גם עם הפרקליטים הזועמים על התנהלותה של שקד, מנדלבליט מנסה להלך בין הטיפות. זוהי גם הסיבה להחלטה האמביוולנטית שלו אתמול ביחס לזילבר.

מצד אחד, הוא לא השעה אותה עד תום הבירור בעניינה. מהצד השני, הוא הוא דרש מזילבר לבקש ממנו אישור אד-הוק לכל דיון בממשלה ובכנסת שהיא אמורה להשתתף בו.

הזהירות היתרה של מנדלבליט מאפיינת את התנהלותו כיועמ"ש בכלל, והיא יכולה להיתפס כחולשה שלו, אבל יש לה גם פן חיובי. לפעמים, להבדיל הבדלות רבות מאוד, הביקורת הציבורית על הזהירות וההססנות של מנדלבליט מזכירה את הביקורת שנמתחה ערב מלחמת ששת הימים על ההססנות ראש הממשלה המנוח, לוי אשכול.

מנדלבליט, כמו אשכול, הוא לא כריזמטי במיוחד ולא נחרץ במיוחד, ולא קל לו לקבל החלטות. הוא מעדיף להתייעץ ולשקול בכובד-ראש את צעדיו. הוא לא שולף החלטות מהמותן. אם ללמוד מהדוגמה ההיסטורית - הבו לי מנהיגים הססנים!

3.

למרות הזמן שחלף מאז שהורשע רומן זדורוב ברצח הילדה תאיר ראדה, הוויכוח בשאלת אשמתו או חפותו של זדורוב אינו שוכך. זה קורה בגלל סנגור פעלתן במיוחד, ירום הלוי, בדיקות פורנזיות שנעשו באיחור, אבל בעיקר בגלל שהתקשורת לא מניחה לפרשה הזאת לגווע.

אחד מהעיתונאים הבולטים שעוסקים בכך הוא רביב דרוקר, שכתב השבוע ב"הארץ" שהוא עדיין משוכנע כי יש בסיס ראייתי חזק להרשעת זדורוב. דרוקר ציין כי הוא לא מכיר הודאת-שווא מצולמת בפני מדובב, הדומה לזאת של זדורוב.

אני באופן אישי לא יודע וגם לא מתיימר לדעת מי רצח את תאיר ראדה, אבל אני חושב שהטענה של דרוקר שכך לא נראית הודאת-שווא, היא לא משכנעת. מחקרים רבים שמראים שהודאות-שווא שהובילו להרשעות ברצח ובפשעים חמורים אחרים עשויות להיות הודאות מפורטות וכוללות פרטים רבים.

לדוגמה, טארק נוג'ידאת, שהואשם שחטף ורצח את החייל אולג שייחט מנצרת-עלית, הודה בחקירתו ברצח ואף שיחזר אותו. מאוחר יותר חזר בו נוג'ידאת מההודאה המפורטת שמסר. למזלו של נוג'ידאת, בזמן שהוא ישב במעצר, באפריל 2004, נעצר גם מוחמד ח'טיב, בחשד שירה לעבר רכב משטרה בסמוך לצומת גולני. ברשותו של ח'טיב נתפס נשקו האישי של אולג שייחט ובסופו של דבר הורשע ברצח של החייל בצוותא עם מוחמד ענבתאווי.

ב-20 במאי 2004, 10 חודשים לאחר מעצרו, שוחרר טארק נוגי'דאת, והפרקליטות חזרה בה מכתב האישום נגדו.

מה שעוד מטריד אותי בהרשעה של זדורוב ברצח בבית המשפט העליון (ודחיית ערעורו על ההרשעה בבית המשפט המחוזי), היא דעת המיעוט של השופט, יורם דנציגר.

נכון שדנציגר, שזיכה את זדורוב מחמת הספק, כתב כי מדובר בזיכוי שהוא במרחק פסע מהרשעה. אבל יכול להיות שהגיע הזמן לשקול את האפשרות לקבוע בחוק שהרשעה בעבירה שהעונש עליה הוא מאסר עולם, תהיה חייבת להתקבל פה-אחד על-ידי כול השופטים. שהרי כששופט אחד משלושה סבור שיש ספק סביר כי נאשם ברצח ביצע את המיוחס לו, האם אין הדבר מקים לכשעצמו ספק סביר באשמתו?

גורלו של זדורוב כעת תלוי קודם כל בשאלה האם תתקבל בקשתו למשפט חוזר. פרקליט המדינה, שי ניצן, הבטיח השבוע שהפרקליטות לא תשנה את עמדתה ביחס לזדורוב בגלל לחץ ציבורי. יש להניח שהפרקליטות לא תמהר לתמוך בבקשה למשפט חוזר. עם זאת, שופטי בית המשפט העליון עשויים לחשוב אחרת.