משתתף נינג'ה ישראל / צילום: עודד קרני
אין דבר שמאחד יותר מדינות מאשר ספורט, אין דבר שמאחד יותר אנשים מאשר תוכניות ריאליטי, ואין שיגעון גדול יותר מנינג'ה - אותו מסלול מכשולים מטורף שחוגג אתלטיות, נחישות ובעיקר כישלון - שהעונה הישראלית שלו מסכמת בסוף השבוע עונה ראשונה ומוצלחת להחריד.
וריאציה של התוכנית משודרת היום ב-18 מדינות ברחבי העולם - החל מארה"ב, יפן, ווייטנאם ועד למצרים, בחריין, קרואטיה, גרמניה ופולין. בקיץ האחרון השיגעון הגיע גם לישראל ותפס ברגע, תוך שהוא שומר בעקביות על מיקומו בראש טבלת הרייטינג עם יותר מחצי מיליון צופים בכל פרק. התוכנית אפילו הצליחה לעקוף בקלילות את משאבת הצופים - תוכנית הריאליטי הוותיקה "האח הגדול", לרסק את היריבה "דה פור" ולמשוך יותר קהל מהמשדר המיוחד לבחירות המקומיות הסוערות.
"נינג'ה ישראל" היא גם התוכנית המשפחתית ביותר על המסך והנצפית ביותר בקרב ילדים ונוער. כך, הרייטינג בקרב גילאי 4-17 הוא 8.8% - הגבוה ביותר מבין כל תוכניות הטלוויזיה המשודרות והגבוה ביותר מאז פיצול ערוץ 2.
עליית התוכנית בארץ והפופולריות שצברה הפתיעו גם את קשת שתוכניות העבודה שלה דיברו על 14% רייטינג. בהתאם, עלות ההפקה לפרק עומדת על כ-180 אלף דולר לתוכנית.
ספין אוף על גבי ספין אוף
מקור התוכנית מיפן מתוכנית בשם "סאסוקה" (Sasuke), שם רצה בימים אלה העונה ה-35. אף שבכל מדינה המסלול והשפה העיצובית משתנים לפי טעם ההפקה, הקונספט מאחורי כולם דומה: מתחרים צריכים לעבור מסלול מכשולים, ביום או בלילה, ובזמן המהיר ביותר, כשהמנצח זוכה בפרס כספי. בישראל החליטו להעתיק את הפורמט האמריקאי עד לפרט האחרון, כולל הצבעוניות הפטריוטית אדום-כחול-לבן האמריקאית של כל המסלול, השימוש במתקנים מרופדים, בבריכות צלולות ואף בשני פרשני ספורט. התוספת של אסי עזר ורותם סלע היא חריגה לתוכנית האמריקאית, אבל נחשבת למוטיב בלתי נפרד מהזכיינית קשת.
כל אחד רשאי להשתתף, תלוי מינימום גיל שנקבע, לא משנה הרקע המקצועי, המגדר, הגיל או השלמות הגופנית. לתחרות ארבעה שלבים, שכל אחד מהם קשה יותר מהקודם ובסופו זמזם שעליו צריך ללחוץ לקול קהל מריע. השלב האחרון בתחרות מכונה "הר מידוריאמה" (או בשמו המדויק 'הר מידורי') ובו המתחרים צריכים לטפס על חבל בגובה שמונה קומות בתוך פחות מ-30 שניות.
המכשולים עצמם הם מופת של יצירתיות ומזוכיסטיות אנושית שבוחנים מגוון רחב של יכולות כמו שיווי משקל, כוח וזריזות. מצעד של אתגרים פיזיים, נפשיים ומנטליים. אם כי לא בלתי עבירים, כמו היבוא היפני הסאטירי "וויאפאוט". הם כוללים סולמות טיפוס, צלחות מסתובבות, דיסקיות נתלות, טרמפולינות, חבלים, רשתות עכביש, אומגת משי, חביות מסתובבות, מתקני טיפוס שעוברים אותם רק בעזרת קצות האצבעות ובסוף תמיד קיר גבוה ותלול.
למתמודדים אין אפשרות לנסות אף אחד מהמכשולים לפני התחרות והם מקבלים הזדמנות אחת בלבד לנסות לעבור את המסלול. פסילה לרוב מסתיימת בנפילה אל תוך בריכות מים קרות שפרוסות מתחת למכשולים. בגרסה היפנית התחרות מתקיימת באור יום, מסלול המכשולים נראה כמו אתגר צבאי מהאינקוויזיציה והמתחרים נופלים אל תוך בריכות בוציות. במרבית העונות שמשודרות ברחבי העולם לא היה מנצח שגרף את הפרס הגדול, ולמעשה רק קומץ מתחרים הצליח להשלים את כל שלבי המסלול מבלי להיפסל.
המתחרים הם "אנשים רגילים" - וכולם רוצים מנצחים והישגים
מאקוטו נאגאנו (Makoto Nagano) הוא המתחרה השני שסיים ביפן את מסלול המכשולים, ועשה זאת בעונה ה-17 בשנת 2006. לפניו השלים את המסלול מתמודד מהעונה הרביעית ב-1999. אחרי נאגאנו יהיו עוד שניים שהשלימו את המכשול ב-2010-2011 (אותו המתמודד) וב-2015.
כולם הפכו לגיבורי תרבות, אבל אולי אף אחד לא גדול כמו נאגאנו. הדייג החזק בעולם, שהתאמן על ספינה בלב הים, התחרה ברציפות מהעונה ה-7 ועד העונה ה-32 והצליח לכבוש את הבלתי כביש, והפך לכוכב, אייקון, זמר ולרב חובל.
בנאנאגו טמון סוד קדחת הנינג'ה המקורי - כל אחד יכול להשתתף וגם כל אחד יכול להיות מנצח. גם אם אתה מחזיק באחד משלחי היד הוותיקים והמסורתיים ביותר ביפן. כמו נאנאגו, גם מרבית המתמודדים הם אינם ספורטאים מקצועיים תחרותיים. הם לא דומים לכדורסלנים, לטניסאים, לג'ודקאים או לחותרים שמשקיעים מגיל צעיר רמת מחויבות פנומנלית. הם אנונימיים, לפעמים אפילו ספורטאים מתחילים יחסית, שמתאמנים בפארק ציבורי בלי הרבה אמצעים.
בישראל התחרו נינג'ות טפסנים וטפסנית מקצועיים עם תארים בינלאומיים, נינג'ה קטוע רגל, נינג'ה שיש לו מכון כושר וכל האחים שלו (הנינג'ות) מאמנים בו, זוג נינג'ות שמתגבר על פוסט-טראומה ביחד עם אתגרי נינג'ה, נינג'ה מתעמלת אולימפית לשעבר שהחליקה בקורה ומחפשת גאולה, נינג'ה שכלל לא עושה פעילות גופנית, והנינג'ה שלא כבול למציאות הגשמית וישן במכונית. נערים ונערות צעירים, כמו גם אבות, אימהות, אימהות חד-הוריות, ילדות ביישניות וילדים שהיו פעם שמנמנים. חובבנים ומקצוענים מכל תחומי החיים.
העובדה כי מדובר באנשים "רגילים" ומגוונים הפכה את תוכנית הריאליטי לספורטיבית במיוחד שבה הקהל, המתחרים והמנחים מעודדים כל אחד ואחת מהמתמודדים והמתמודדות בכנות תהומית. אין אנשים רעים (גם אין מספיק זמן כדי לגלות), מדינות מפלגות, עלבונות או קבוצות יריבות. כולם רוצים מנצחים והישגים. אפילו כשהמתמודדים נופלים בספלאש לבריכה, לפעמים בצורה מגושמת וקצת מצחיקה, הקהל לא שמח לאיד והמתחרים מצדם מחייכים, מנופפים בידיים כאילו הם מנצחים.
אתגר הנינג'ה הפך לחוויה אפשרית, ספורטיבית ממשית. מציאות שבה כל עכבה יכולה להיות גורם מדרבן. אימהות חד-הוריות יכולות להעמיס את הילד על הכתפיים, וחולים יכולים להבטיח לעצמם להתקבל לתוכנית אחרי שיביסו את המחלה. תחושה שכל אחד יכול להיות הנינג'ה הבא. הרי אם מדען המחשבים יכול - אז אין סיבה לא לנסות. אצלנו מדובר באסקפיזם ששווה לא פחות מזהב, במיוחד עבור חברה תחרותית וחומרית כמו בישראל.
טרנד הספורט החדש של בני דור המילניום?
אתגר הנינג'ה הפך בזהירות ובעקביות לטרנד הספורט החדש של בני דור המילניום. לא מפתיע שאבות ובנים וכמה נגרים מיומנים מפיצים ביוטיוב את התוכניות שלהם לבניית מסלול נינג'ה בחצר. הם מסבירים איך להשיג את מירב המכשירים תחת תנאים מגבילים, או כיצד לבנות את הקיר האימתני בדיוק בזווית הנכונה. בארה"ב אפילו הקימו ליגת חובבנים והיא אפילו הפכה להיות הפעלה מקובלת ופופולרית בימי הולדת של ילדים.
אחרים שחשבו בגדול לקחו את התחביב, מיסדו אותו ויצרו ממנו מכונת מזומנים. בחמש השנים האחרונות צצים בכל מדינה בארה"ב, באוסטרליה, בבריטניה וברחבי אירופה מכוני כושר חדשים שכל תוכניות האימונים בהם מבוססות על מעבר מסלולי מכשולים. כולם מחזיקים דגם משלהם לקיר האימתני המשופע לאימונים שוטפים, מתקן סולם שלמה המבוסס על כוח פלג הגוף העליון, מתקני טיפוס ומקפצות אל חבל מתנדנד. המאמנים במכונים מציעים גם שיעורים מיוחדים, סדנאות תחרויות מקומיות וטיפים ממומחים.
כך למשל, כמה נינג'ות ותיקות שילבו ידיים והקימו שורה של מכוני כושר ברחבי ארה"ב שמבוססים על מתקנים מהתחרות הטלוויזיונית, או קבוצת אימהות חדורות מטרה שפתחו מכוני דומים רק לנינג'ות ילדים שיכולים להירשם לשיעורים כבר בגיל 4. הטירוף הגיע לממדים כל-כך משוגעים שיש היום ליגות חובבנים (וגם ליגות לילדים), מנועי חיפוש למכונים, מכוני כושר ישנים שהוסבו למסלולי מכשולים ואפילו בתי ספר שמפעילים תוכניות נינג'ה כחלק מהפעילות הגופנית השגרתית או כדי לעזור לתלמידים שסובלים מהפרעות קשב וריכוז.
בישראל כבר התחילו לאמץ את הפורמט ומאמני כושר מציעים תוכניות מיוחדות להכנה לקראת התוכנית שמבוססות על מתקני התוכנית, לצד חברות אחרות שמציעות את שירותיהן לבנות מתקני נינג'ה למטורפים לדבר. זאת אומרת כבר עכשיו יש לתוכנית הריאליטי הזו משהו שאין לתוכניות אחרות - השפעה מצטברת.
המטרה של רבים היא להצליח להגיע לתוכנית המשודרת, או להכשיר את דור הנינג'ה של המחר. משימה לא פשוטה בפני עצמה בשל הביקוש העצום והתחרות העזה על כרטיס הכניסה. בארה"ב נרשמו 70 אלף אנשים כשיש בסך-הכול 1,000 מקומות. חלקם עמדו בתורים במשך שלושה שבועות רק כדי לקבל הזדמנות להירשם לתחרות.
תוכנית ראליטי גדושה בסיפורים אישיים
כדורסלן העבר כרים עבדול ג'אבר אמר על אתגר הנינג'ה שהוא "בדיוק מה שאמריקה צריכה". הוא שיבח את רוח האינדיבידואליזם, הגיוון וההכלה של הספורט. מודל של עבודה קשה, נקייה מתירוצים, שנוטעת בצופיה תקווה וממלאת אותם בהשראה.
"מההתחלה החלטנו שניקח את הגישה האולימפית", אמר מפיק נינג'ה ארה"ב, ארתור סמית' לרשת הרדיו הציבורית של ארצות-הברית, NPR. "החלטנו שאנחנו הולכים לספר סיפורים גדולים כדי שלאנשים יהיה אכפת. קרו כמה דברים מדהימים ממש והגיעו אנשים עם סיפורים מדהימים. אנשים שמתגברים על מחלת הסרטן, מתחרה שעושה זאת עבור אשתו החולה, או אנשים שאיבדו עשרות קילוגרמים ורוצים להוכיח משהו".
סמית' מזכיר לנו שאתגר הנינג'ה הוא עדיין, בסופו של יום, תוכנית ראליטי שגדושה בסיפורים אישיים ארוכים. הגרסה הישראלית, כמו האמריקאית, מתאמצת לשכנע אותנו לחבב מתמודד ולרצות בהצלחה שלו, לא משנה אם אחרי דקות ארוכות של הקדמה הוא יפול לבריכה עוד במכשול הראשון. ברגעים אלה אנחנו לא חוגגים את האתלטיות של המתמודד, אלא את הסיפור האישי שלו, האכזבות והיכולת שלו להתגבר על קשיים. באותה מידה הוא יכול היה להיות מתמודד בתוכנית שירה או בישול.
בפורמט המקורי היפני לא מקדישים זמן לסיפורי רקע ובמקום מאפשרים לכמויות עצומות של מתחרים לנסות את המתקן. ההצגה המסחררת של המתמודדים, כמו גם המתקנים שיש בהם אלמנטים קומיים, מייצרים רוח שובבה וקלילה לתחרות וגם קצת קומיות לכישלונות. בגרסה היפנית המתמודדים מתחרים נגד מסלול המכשולים, ובגרסה הישראלית המתמודדים מתחרים בפועל אחד נגד השני ולכן יכול להיות רק מנצח אחד. כך הם מתוארים ומדורגים כל העת על מסך הטלוויזיה.
התחרותיות הזו באה לידי ביטוי במיוחד בעונה השביעית של נינג'ה אמריקאית, אחרי שבמשך כל העונות הקודמות לא היה אפילו מתמודד אחד שהצליח לעבור את כל המסלול ולזכות במיליון דולר. פתאום הגיע ג'ף בריטן והצליח להשלים לראשונה את מסלול המכשולים, וגם את הטיפוס על "הר מידורי" בפחות משלושים שניות. עם זאת, מיד אחריו עלה מתמודד אחר - אייזק קלדריו - שבאופן מפתיע גם סיים את המסלול, אבל ב-3.24 שניות מהר יותר. הוא יהיה היחיד שיוכתר כנינג'ה אמריקאית. זה שקדם לו לא זכה בסנט אחד לרפואה, זאת למרות שהביצועים שלו לאורך העונה היו מושלמים, בלי אף נפילה. הישג שקלדריו לא יכול היה לנקוף לזכותו.
בהתחלה בריטן ואחרים חגגו את ניצחונו של קלדריו, אבל מהר מהאוד החגיגה הפכה חמוצה. בריטן יציין בראיונות מאוחרים יותר כי הוא חש שנמחק מהנרטיב של התוכנית, אף שהיה המתחרה היחידי שהייתה לו עונה מושלמת ובפועל הוא זה שהיה לנינג'ה האמריקאית הראשון - תואר שעד היום יצמיד לביוגרפיה שלו, לעמוד הפייסבוק והטוויטר שלו. קלדריו עצמו יסביר שאם לבריטן יש איזשהו "חוש של כבוד הוא יסיר את התואר הזה, שמעולם לא היה שלו".
בראיונות קלדריו ירחיב ויסביר את הישגיו בצורה קצת צרה ומפתיעה. "אני חלוץ - האדם היחידי שעשה את הבלתי אפשרי. הנינג'ה האמריקאי הראשון" - האדם שהשיג את כל מה שיש להשיג. כל-כך כבש את הפסגה שמבחינתו אין סיבה לנסות שוב שנית. "השגתי את כל מה ששמתי לי כמטרה. האם ניל ארמסטרונג חזר לירח?", הוא תהה בלי ציניות (אם כי הודיע שלוש שנים מאוחר יותר על חזרה לזירה). רק אחרי שהזכירו לו שהיה מתחרה שם לפניו, הוא מיד התנצל והסביר שאין לו כוונה רעה.
למעשה, תחושת חוסר ההוגנות הייתה כה עזה בקרב הצופים, שהם אפילו הקימו בשביל בריטן פרויקט מימון המונים כדי לשלוח אותו הביתה עם פרס כספי כלשהו. ההפקה בסופו של דבר החליטה שאם מקרה כזה יחזור על עצמו, הפרס הכספי יתחלק בין המתמודדים. את התואר - יקבל רק אחד.
בישראל יוכרז מנצח בסוף השבוע הקרוב, אבל בינתיים דבר אחד ברור: שבוע אחר שבוע מאות אלפי צופים נמשכים לריאליטי הזה תוך שהם נוטשים גביעים קדושים כמו "האח הגדול". הכול כדי לקבל אסקפיזם בפורמט חדש.