פה ושם החלו להתהוות בערפל הסמיך קרעים לסירוגין, ולעין נגלו גושים כהים שלבשו צורה ופשטו צורה. מבט מאומץ וממושך גילה שאלו הם ככל הנראה צריפים, או בקתות - הפזורים במתחם מוקף גדר תיל, שמשווה לאזור חזות של מחנה צבאי. על קירות העץ של המבנים היו כתובות בשחור, אבל ממרחק של כמה עשרות מטרים קשה היה לקבוע אם אלו אותיות עבריות. אולי ערבית? חשבתי, ומיד התחלחלתי - החרמון הסורי! לא יכול להיות, מיהרתי לנפנף את מחשבת ההבל. לא ייתכן שהגדר העלובה הזו היא גבול כלשהו, ושהוא כל-כך קרוב. אבל איך לעזאזל הגעתי לכאן?

אתר החרמון המה גולשים באותו בוקר, כפי שקור ה תמיד בימים הנדירים שבהם נוצרים שם תנאי גלישה נאותים - אותם ימים ספורים שבהם האתר נפתח מחדש לאחר סופות שלגים, אך עדיין לא נסגר בגלל הפשרת השלג. אחרי פעם או פעמיים של עמידה בתור המפלצתי לרכבל, עלייה לפסגה וגלישה חזרה לתחתית, החלטתי לעלות, והפעם להמשיך מהפסגה אל המסלול הפנימי יותר. המעבר לשם כלל גלישה איטית לאורכו של שביל מישורי, שמפאת ריבוי הגולשים בו והשמש הקופחת הפך עוד מוקדם יותר לבוץ מרופש, שהלך והתפשט גם למדרון עצמו - והפך את חוויית הגלישה כולה לתענוג מפוקפק משהו. כל זה לווה בשאון רב שהקימו מאות רבות של גולשים - צרחות התלהבות, צווחות אימה וצעקות קריאה של גולש אל רעהו בסגנון "אחי, קלוט מה אני עושה".

חייבת להיות אלטרנטיבה, חשבתי לעצמי בפעם הבאה שבוססתי בשביל הבוץ בדרך לקרטוע נוסף במורד המדרון. הבטתי לימיני אל מדרון הגלישה - שבו הלכו והתרבו האנשים והשלג הלך והתמעט, ואז הפניתי את מבטי לשמאל, אל המדרון שהשתרע בכיוון ההפוך. הייתה זו ארץ לא נודעת - לבן מלוא העין - ריקה מאדם ומלאה בשלג צח ובתולי שמגלש לא נגע בו, ולפחות פורמלית גם לא אמור לגעת בו.

"ובעצם, למה לא?", חשבתי לעצמי. "הרי כל המדרונות זורמים בסופו של דבר לתחתית ההר ולרכבל הראשי. וכשאני מצויד בביטחון המופרז ששמור רק למי שזה מקרוב רכש מיומנות גלישה בינונית מינוס, התחלתי במסע אל אדמת הפרא. בעת ההיא, עדיין לא ביקרתי באתרי סקי בחו"ל, ולא ידעתי מה זה "אוף פיסט" - כלומר ירידה במדרון שאינו נכלל במסלולים שהוכשרו לגלישה. איני יודע עד כמה הדבר מפותח בחרמון, אבל נראה לי שמבלי להתכוון - הייתי בין החלוצים.

הדבר הראשון שמילא אותי פליאה היה המהירות שבה נעלמו כל הקולות. ירידה של 30-20 מטר, וכל ההמולה העצומה מעברו השני של ההר הפכה לכמה קולות עמומים ומרוחקים. עוד כמה עשרות מטרים, והשתררה דומייה מוחלטת, למעט הצליל של המגלשיים שמפלסים דרכם בשלג הנפלא. ציפור לא צייץ, עוף לא פרח.

הלכתי והגברתי מהירות, הרוח היכתה בפנים המשולהבות וציננה אותם, והלב נמלא תחושת חירות מופלאה ואושר עילאי - כך שההתנגשות בסלע שהיה חבוי בשלג הייתה מעליבה ממש, וכמוה גם ההתגלגלות הממושכת שבאה בעקבותיה. שכבתי ללא ניע דקה ארוכה, פגוע עד עמקי נשמתי, ולבסוף קמתי, התנערתי והמשכתי בגלישה - הפעם מהוסס יותר.

מדרון רדף מדרון, צלעות הרים חלפו בזו אחר זו, ובינתיים לא נראה כל סימן לרכבל, ואי-שם החל מכרסם החשש. האם ייתכן שאני בכלל מתרחק ממחוז חפצי? בשלב כלשהו, התגלו במרחק כמה עמודי ענק. החשתי פעמיי לעברם, אך כשהתקרבתי, התברר שהכבלים היחידים שרצו עליהם הם כבלי חשמל.

בינתיים, החל הערפל להצטבר באוויר, וכשהוספתי להנמיך, הוא הלך והתעבה - עד שלבסוף נגלו אותם צריפים. וכל הזמן הדממה הזאת, שבהתחלה הייתה בה הקלה עצומה, וכעת נשאה בחובה מועקה.

בשלב הזה התחדדה בי ההבנה שהדבר היחיד שעליי לעשות הוא לחלוץ את המגלשיים, להעמיס אותם על הכתף, ולהתחקות עקב בצד אגודל אחר העקבות שהם הותירו בשלג, עד שאחזור - כך קיוויתי - אל השביל הבוצי שממנו יצאתי.

לא אלאה אתכם בקורות אותי בדרך הבלתי אפשרית בחזרה. אומר רק שאיש חכם אחד בוודאי אמר פעם שבסקי - ירידה של דקה היא עלייה של שעה.

צעד אחר צעד עשיתי דרכי באיטיות, מחלץ בזו אחר זו את הרגליים עם נעלי הגלישה הכבדות מתוך השלג העמוק. לא אחת נמלאתי פלצות למחשבה ששוב אני טועה, ושזו אינה הדרך. שבע נפלתי ושבע קמתי, ובכל פעם מיהרתי להתעשת ולהמשיך בעקשנות לחזור על עקבותיי, על גבי סימני המגלשיים בשלג, שפה ושם כבר החלו להיטשטש.

בדמיוני כבר ציירתי את עצמי עושה את הלילה בערבות השלג הארקטיות, צד ארנבות ופושט את עורן, ומרחיק מעליי חיות טרף בעזרת לפיד בוער.

לאחר כשעתיים של טיפוס, הגעתי אל סף התשישות. הצללים החלו להתארך והשמש הלכה והתנמכה. לבסוף שמעתי קולות קלושים. הוספתי לטפס אל קו הפסגה והגעתי אל שביל הבוץ, וממנו השקפתי אל הארץ המובטחת - אל מדרון הגלישה שצבעו כבר היה כמעט לגמרי חום, ועליו כמה גולשים שהזדרזו לפנות את המקום לקראת סגירת האתר. נעלתי שוב את המגלשיים, וברגליים כושלות תפסתי את הרכבל האחרון אל תחנת הביניים, ומשם ירדתי עם אחרוני הגולשים למטה.

החבר שבמכוניתו הגענו לכאן, ושאותו השארתי ללא אומר על שביל הבוץ בתחילת ההרפתקה, ישב במרפסת של המזנון, לגם קפה מספל נייר והביט בי במבט אדיש. טוב שבאת, אמר. כבר עמדתי לנסוע הביתה.