הזמן הלבן
ספורט / צילום: דומיניק אבנביכלר

הכסף הלא מפתה והפציעות האכזריות ביותר בעולם הסקי

ספורט / צילום: דומיניק אבנביכלר
הדומיננטיות של הגולשים מאירופה. מחנה הסקי מול מחנה הסנובורד. הגושפנקה האולימפית שהגיעה באיחור. הכסף שרחוק מלהיות מפתה. והפציעות האכזריות ביותר בעולם הספורט ● 5 הערות על הצד התחרותי של ספורט החורף
29.11.2018 | טל וולק

1. הספורט של אירופה

מי שיגיעו לאוסלו וישאלו תושב מקומי מה כדאי להם לראות בעיר, סביר להניח שבין אתרי החובה הם יקבלו המלצה להגיע ל"הולמנקולבאקן". זו מקפצת סקי עצומה, עם 70 אלף מקומות ישיבה לצידה, ועם היסטוריה גדולה אף יותר. המקפצה הזאת שנבנתה ב-1892 (ושופצה ושודרגה מאז 19 פעמים) רשמה את אחד מאירועי הספורט התחרותיים הנצפים אי פעם. זה קרה ב-1952, כשאוסלו זכתה לארח את משחקי החורף האולימפיים, וביום השיא של תחרויות הקפיצה הגיעו לצפות 143 אלף צופים לפי רישומים שונים - אף שהיציעים שנבנו לתחרות הכילו בזמנו 50 אלף מקומות בלבד.

עד היום, האירוע הזה נחשב לאחד מהאירועים שמבהירים את הטירוף שמתקיים באירופה סביב סקי וענפי ספורט החורף התחרותיים בכלל. באוסטריה, שממנה הגיע מאמן נבחרת ישראל הנוכחי בכדורגל, מעניין לגלות שספורט חורף הוא התחום השני מבחינת פופולריות אחרי כדורגל. התאחדות הביאתלון מכרה בשנת 2010 את זכויות השידור של הסבב ("מרתון" בשלג הכולל אלמנט של ירי ברובה) לארגון השידור האירופי ב-40 מיליון אירו לעומת 7 מיליון אירו בהסכם הקודם, כאשר בחלק מהתחרויות נרשם קהל של למעלה מ-30 אלף לאירוע בודד.

המרוויחים
 המרוויחים


בדוח נרחב שפרסמה ההתאחדות הבינלאומית לסקי, בשיתוף עם חברת הייעוץ Repucom, נמצא כי במהלך עונת 2015/16 שודרו בעולם בסך הכול מעל 10,000 שעות של ספורט חורף - מתוך זה 8,957 שעות באירופה ורק 267 שעות ביבשת צפון אמריקה. גם הספונסרים מגיעים ברובם מאירופה - למעלה ממחצית הסכומים שנכנסים מחסויות לכלל ענפי החורף מגיעים משלוש מדינות: אוסטריה (28% מהסך הכול העולמי), שווייץ (16%) וגרמניה (14%). ארצות הברית שמהווה את גורם ההכנסה המרכזי של חסויות בכלל ענפי הספורט "האחרים" בעולם, אחראית בספורט החורף רק ל-15% מהספונסרים.

גם באשר לרמת הפעילות של הציבור הרחב, אירופה מובילה בפער ניכר גדול. נכון לנתוני 2017, בגרמניה, למשל, קרוב ל-15 מיליון איש מגיל שש ומעלה העידו על עצמם שהם גולשים באופן קבוע (כ-18% מהאוכלוסייה), לעומת כ-14 מיליון איש בארצות הברית (כ-4% מהאוכלוסייה). כשמביאים בחשבון את הנתונים ביחס לאוכלוסייה, שווייץ וליכטנשטיין הן מעצמות הסקי המובילות בעולם, כאשר בשתיהן 37% מהתושבים עושים סקי בקביעות, קצת יותר מאוסטריה, שבה שיעור העוסקים בסקי מדי שנה עומד על 36%.

2. הגושפנקה האולימפית

בזמן שהמשחקים האולימפיים בעת החדשה קיימים כבר מ-1896, לספורט החורף לקח קצת יותר זמן עד שזכה להכרה של הוועד האולימפי הבינלאומי. למעשה, הסקי התחרותי וענפי החורף קיבלו את החותמת רק ב-1924. הוועד האולימפי, במסגרת הקונגרס השביעי שלו שנערך ב-1921, החליט "לתת מענה" גם לספורטאי החורף וצירף לתוכנית המשחקים האולימפיים שנערכו בפריז ב-1924 גם כמה ימים של תחרויות ספורט חורף. האתר שנבחר היה העיירה שאמוני שבצרפת, והתחרויות נקבעו לסוף ינואר 1924, כחצי שנה לפני תחילת משחקי הקיץ בפריז. האופוזיציה העיקרית לאירוע היו מדינות סקנדינביה שהפעילו אז במשך למעלה משני עשורים את אירוע החורף הגדול ביותר - "המשחקים הנורדיים", וחששו לאובדן ההגמוניה. אבל האירוע יצא לדרך. 12 ימים של תחרויות, עם 258 ספורטאים בלבד מ-16 מדינות.

קפיצת סקי / צילום: רויטרס
 קפיצת סקי / צילום: רויטרס

עד כדי כך לא היו בטוחים אנשי הוועד האולימפי איך להגדיר את התחרות, שרק שנה וחצי אחרי שהסתיים האירוע, במאי 1925, נקבע רשמית כי משחקי שאמוני 1924 היו "משחקי החורף הראשונים". אחריהם, בקפיצות של ארבע שנים, זכו ספורטאי החורף להתחרות במשחקים אולימפיים משלהם. עם ההכרה במשחקים החלו להימתח גבולות היכולת יותר ויותר - למשל, תחרויות הקפיצה. בימים ההם של תקופת שאמוני 1924 הצליחו הקופצים הטובים לעופף לכ-70 מטר, בהשוואה למעל 250 מטר היום.

בשנת 1994 הופרדו לראשונה משחקי החורף מהשנה האולימפית (עד אותה שנה התקיימו משחקי החורף בשנה האולימפית), בעיקר מטעמים כלכליים. מאז מתקיימים משחקי הקיץ והחורף בהפרשים של שנתיים. ההכרה האולימפית הייתה חשובה בעיקר להתפתחות הכלכלית של הענף - המשחקים הכניסו הרבה כסף ממכירת זכויות שידור, מה שמשך יותר ספורטאים לעבור מחובבנות למקצוענות.


התפתחות קפיצות הסקי
 התפתחות קפיצות הסקי

יבשת אירופה, שבה נמצאים גם רוב אתרי הסקי בעולם, שולטת בענף לאורך השנים גם מבחינה תחרותית. מתוך כ-18 אלף מדליות שחולקו עד היום במשחקי החורף האולימפיים, זכתה יבשת אירופה ב-11,715 - הרבה לפני אמריקה עם 4,038. יבשת אסיה שבה הענף מפותח בעיקר ביפן רשמה עד היום 2029 מדליות.

שתי יבשות שבהן לא מתקיימים כמעט תנאי גלישה ולא קיימים גם כמעט תנאי סקי, בגלל מזג האוויר, הן אוקיאניה עם 648 מדליות ואפריקה עם 400. באפריקה קיימים אתרי סקי בודדים - למשל במרוקו שבה יש שבעה אתרי סקי בהרי האטלס, אבל לא כאלו שיכולים לייצר סביבה תחרותית.

במדינות ללא תנאי גלישה תחרותיים, כמו ישראל למשל, מאפשרות המדינות לפתח את הענף באמצעות "שגרירים" - ספורטאים שלא מתגוררים במדינת האם וחיים באירופה או בארצות הברית ומייצגים את המדינה במהלך השנה בתחרויות שונות.

3. מחנה הסקי ומחנה הסנובורד

הסקי התחרותי מורכב משלושה מקצועות עיקריים - ענפי הקרח (החלקה אמנותית, הוקי קרח, החלקה מהירה על הקרח וכו'), הסקי האלפיני והסנובורד (גלישה במורד, סלאלום וכו') והענפים הנורדיים למיניהם (ביאתלון, קרוס קאנטרי, קפיצות סקי וכו'). פיזור הענפים גורר גם שינויים בהעדפות של צופים על-פי מדינות. באוסטריה, למשל, העניין הגדול ביותר הוא בסקי אלפיני (סלאלום, גלישה במורד וכו') - כ-61% מהציבור במדינה הצהירו כי הם מתעניינים בענף זה. בגרמניה, הביאתלון הוא החזק ביותר (40% מהאוכלוסייה) ובשווייץ זהו הסקי האלפיני (49%). בכל המדינות המשמעותיות קפיצות סקי הן הענף מספר 2 מבחינת עניין.

במהלך השנים, נרשמו שינויים כאלו ואחרים בתוכנית האולימפית, אבל אם יש לאמריקאים איזושהי תרומה משמעותית להיסטוריה של הענף וגם לענף שנכנס אליו, הרי שהיא השילוב של הסנובורד. העניין הגובר של אמריקאים בסקי תחרותי התעצם עם "הגילוי" של הענף.

ב-1977 ייצר ג'ק ברטון דגם ראשון של סנובורד שנשען על פטנט דומה שנעשה תשע שנים קודם לכן. הוא התחיל למכור סנובורדים בארצות הברית והסיפור תפס. בהתחלה ניסו הגולשים באתרים למנוע כניסה לגולשי סנובורד בטענה שהם "מפריעים" לגלוש, אבל בהמשך הבינו מפעילי האתרים שמדובר במקור רווח שאי אפשר להתעלם ממנו. ב-1991, רק 7.7% מהמבקרים באתרי הסקי היו גולשי סנובורד, אבל ב-2009 כבר עמד השיעור של גולשים אלו על 32.6%. הבום הזה החל לחלחל במידה מסוימת גם לאירופה ובוועד האולימפי החליטו להכניס את הסנובורד גם לתוכנית האולימפית החל ממשחקי 1998 בנגאנו שביפן. הכניסה של הסנובורד יצרה שני "מחנות" תחרותיים בענף - האירופיים נותרו בסקי הקלאסי לגווניו, האמריקאים שולטים בסנובורד.

ירי במסגרת תחרות הביאתלון / צילום: רויטרס
 ירי במסגרת תחרות הביאתלון / צילום: רויטרס

4. כאן זה לא טניס

את הבעיה המרכזית של ענפי החורף אפשר לתמצת במילה אחת: כסף. ספורטאי מקצועני שעולה על מקפצת סקי בגובה של 150 מטר, ומתעופף באוויר במהירות של מעל 100 קמ"ש, כדי לנחות (הטובים ביותר) אחרי בערך 250 מטר - רוצה לדעת שכל נחיתה על שתי רגליים תהיה שווה לו הרבה מאוד כסף. אלא שזה לא המצב. משך הקריירה המקצוענית הוא לרוב קצר מאוד, הפרסים הכספיים אינם גבוהים, ובמקרים רבים, אפילו הגולשים עצמם מבינים שהם לא תמיד עוסקים בענף ששווה את זה.

גולש ברמה העולמית הגבוהה ביותר צריך הרבה מזל כדי לסיים עונה עם מעל חצי מיליון דולר מפרסים כספיים. במהלך 2018, למשל, מתחרויות שארגנה התאחדות הסקי העולמית, מי שגרפה את הסכום הגדול הייתה הגולשת האלפינית האמריקאית מיקאלה שיפרין עם 705 אלף דולר. בין הגברים היה זה מרסל הירשר האוסטרי, מי שנחשב לגולש הסקי מספר 1 בעולם כיום, עם 672 אלף דולר. כהשוואה, בענף יחידני פופולרי כטניס רק עבור זכייה באליפות ארצות הברית הפתוחה בחודש שעבר זכו שני האלופים - נובאק דיוקוביץ' בגברים ונעמי אוסקה בנשים - בצ'ק של 3.8 מיליון דולר כל אחד.

בכתבה ב"ביזנס אינסיידר" סיפרה הגולשת האמריקאית בת ה-33 לינדזי וון, שזכתה ב-3 מדליות אולימפיות בסקי (זהב וארד בגלישה במורד - Downhill, וזהב בגלישה בסופר סלאלום ענק - Super G) והתפרסמה בעיקר כבת זוגו לשעבר של הגולפאי טייגר וודס, כי "אצלנו לא מחלקים צ'קים של שש ספרות (עבור ניצחונות בתחרויות). לעשות כסף מתחרויות סקי זה מאוד-מאוד קשה. זו פירמידה צרה מאוד, ואם אתה לא בטופ-5 או טופ 10 בעולם, אתה תתקשה מאוד לשרוד אם לא תהיה לך עבודה נוספת".

לפי וון, "עבוד מדליית זהב בתחרות מקבלים כ-30 אלף דולר, לפני מסים, ובדרך כלל אנחנו מתחרים באוסטריה או בשוויץ ומנכים לנו מס שם, ואחר כך גם מס בארצות הברי ת - כך שלא נשאר מזה יותר מדי".

בסך הכול חילקה התאחדות הסקי העולמית פרסים כספיים ל-139 נשים ול-158 גברים שמדורגים ב"רשימת הכסף", חלק מהם פרסים זעומים בלבד בסכום כולל של 500 דולר. רק 24 ספורטאים הצליחו לצבור לפי נתוני התאחדות הסקי העולמית פרסים כספיים בסכום של מעל 100 אלף דולר בשנת 2018. ושוב, להבדיל אלף אלפי הבדלות, בטניס העולמי נכון לאוקטובר 2018, 484 שחקנים כבר חצו את רף ה-100 אלף דולר העונה, מתוכם 86 שחקנים כבר הרוויחו יותר ממיליון דולר העונה.

כמו בטניס בשנים האחרונות, חלוקת הכסף במקצועות החורף היא שוויונית - כאשר בסקי הוא אף נוטה אל עבר הצד הנשי. הנה כך, במהלך 2018 הרוויחו 17 מתוך 18 המדורגות הראשונות יותר מאשר הגברים שדורגו במקביל אליהן. כאשר גם במקרה זה, רוב הפרנסה הולכת לאירופה: מבין 30 המרוויחים הראשונים ברשימת הכסף של הגולשות, 28 הן אירופאיות. בגברים השליטה היא מוחלטת - כל 30 הגולשים המכניסים ביותר הם אירופאים.

על מנת לספק מספיק "בשר" לגולשים ואפשרויות פרנסה ופרסים כספיים, מפעילה התאחדות הסקי העולמית (FIS) עונת תחרויות ארוכה מאוד באירופה - העונה הנוכחית התחילה ב-28 באוקטובר ותסתיים ב-5 במאי - בניסיון לתפוס את שלהי הסתיו ולהאריך את העונה לתוך האביב. רוב התחרויות הרשמיות מתקיימות אומנם במדינות "הקלאסיות" האירופיות כמו שוויץ, אוסטריה, איטליה, נורבגיה ואיסלנד, אבל הן הולכות ומתרחבות גם למקומות כמו איראן או לבנון, שתארח השנה יומיים של גלישה במורד (Giant Slalom) באתר באזור סדארס, לא רחוק מטריפולי שבצפון המדינה.

על מנת להגדיל עוד יותר את נפח הפעילות, מקיימת התאחדות הסקי העולמית תחרויות גם בקיץ, ביולי-אוגוסט, של "סקי דשא" - אבל הן עדיין נתפסות אצל הקהל ואצל הגולשים הבכירים יותר כגימיק מאשר כתחרויות אמיתיות, ובתקופות שהחורף עדיין לא נכנס לאירופה בשיא עוצמתו, נודד הסבב למקומות כמו ברזיל, ארגנטינה, צ'ילה וניו זילנד - מה שמבטיח לגולשים תחרויות גם בספטמבר. וגם ככה, בשונה כמעט מכל ענפי הספורט בעולם, מאחר שהאירועים בנויים בסופו של דבר על תנאי מזג האוויר, לא אחת ניתן לראות אירועים גדולים ויוקרתיים שמתבטלים ממש בסמוך להתרחשותם בשל היעדר תנאי גלישה או תנאים קיצוניים (רוחות חזקות, סופות שלג וכו').

5. הספורט האכזרי בעולם

לצד הסוגיה הכלכלית, הבעיה המרכזית שגורמת לדחיקת הספורטאים החוצה היא כמובן הפציעות. בכתבה ב-CNN שסקרה את האכזריות של הענף, נכתב כי לפי נתוני התאחדות הגלישה העולמית, כשליש מגולשי הסקי נפצעים בכל עונת חורף לפחות פציעה אחת קשה - נתון מאוד לא מפתיע בהתחשב בכך שגולשים במורד מגיעים למהירות גלישה של 150 קמ"ש. לינדזי וון שהוזכרה קודם לכן, למשל, סיפרה לאחרונה כי "פעמיים קרעתי את הרצועה הצולבת האחורית בברך (ACL), פעם אחת את הרצועה העקיפה התיכונה (MCL), חמש פעמים שברים תוך-ברכיים - אני כבר לא זוכרת כמה פעמים נפצעתי".

ב-2013 העלתה וון תמונות קשות מאוד לצפייה לאינסטגרם, שבהן נראות שתי רגליה מרוסקות אחרי פציעה קשה שספגה בתחרות. בתמונה אחרת העלתה צילום רנטגן שבו רואים פלטינה שהושתלה בידה.

הפציעות (וגם עשרות הרוגים במהלך השנים בתאונות סקי) גוררות חיסול מוקדם של הקריירה. מחקר מקיף שפורסם ב-2015 בספר The Economics of Competitive Sports בחן את משך הקריירה של שלושה ענפי ספורט מקצועניים יחידניים שנחשבים לקשים יותר מבחינת שרידות - קופצי סקי, שחקני גולף, ונהגי מרוצי מכוניות בסבב הנאסקר. לשלושת הענפים הללו יש אורכי קריירה קצרים ביותר ביחס לענפים אחרים, כל אחד מסיבותיו הוא. מבין כולם, כך הראה המחקר, קופצי סקי היו עם הקריירה הקצרה ביותר - בעיקר בגלל פציעות - 3.79 שנים בלבד בממוצע.

הנתונים כללו 696 קופצים מקצועניים בין השנים 1979 ל-2011. נהגי הנאסקר שרדו קריירה של 4.71 שנים, ושחקני גולף הצליחו למשוך קריירה מקצוענית ממוצעת 5.95 שנים. כ-30% מהקופצים פורשים כבר אחרי השנה הראשונה כמקצוענים, ובאופן כללי, בסביבות השנה החמישית שורדים רק 25% מהקופצים שהחלו את הקריירה. המחקר אף הראה כי במקרים קיצוניים הצליחו קופצים למשוך קריירה של 20 שנים, עדיין הרבה פחות מהמקסימום שרשמו שחקני גולף מקצועניים (קריירה מקסימלית של 32 שנים) או נהגי נאסקר (35 שנים מקסימום).

במקרה של גולשי סקי, נמצא שרובם אפילו לא זוכים להגיע לפיק המקצועני בגלל הפרישה המוקדמת. מחקרים שבחנו את הענף מצאו שתקופת השיא לגולש היא בסביבות גיל 27, אבל גם כך מדובר בתקופה קצרה במיוחד - להבדיל מכדורגלנים, כדורסלנים וטניסאים - ואחריה נרשמת ירידה תלולה. כך שגם היכולת לפרוץ מתרכזת בסופו של דבר אצל רובם בשנתיים במקרה הטוב.

כתבות נוספות:
איורים: אייל אונגר

לחזור בחתיכה אחת: איך מכינים את הגוף לחופשת הסקי

שי גרינברג, אמיר אלבז

קיץ / צילום: שאטרסטוק

נעליים במקום מגלשיים: יש מה לעשות באתר גם אחרי שהשלג מפשיר

גליה גוטמן

הרשמו לניוזלטר ישראל 2048
נרשמת בהצלחה לניוזלטר