פרופ' יובל מלמד / צילום: איל יצהר
אני: יסודי, מאורגן, אוהב ללמוד ולהעמיק, איש עקרונות, רודף צדק ומוכן להתמודד עם אתגרים לא פשוטים
משפחה 1: הוריו של אבא הגיעו לארץ מרוסיה בתחילת המאה כדי להיות חקלאים. הם התחתנו כאן, עברו כמה תחנות, והתיישבו בכפר אז"ר. אבא היה חקלאי כל חייו. במלחמת העולם השנייה הוא התגייס לצבא הבריטי והשתתף בקרב באל עלמיין כנהג. הוא היה בין החיילים שהיו על גבי האונייה ארינפורה, שהופצצה וטבעה תוך דקות ורבים מחייליה נהרגו. אבא קפץ למים וחולץ על-ידי צוות אונייה יוונית, והטראומה הזאת ליוותה אותו. הוא דאג שכולנו נדע לשחות, אפילו שחיתי בקבוצה מקצוענית בקריית אונו
משפחה 2: הצד השני בא מגרמניה. סבתא לקחה את אמא ואת אחותה לארץ, והפכה לקיבוצניקית ביגור, וסבא, שהיה עו"ד, נשאר שם, הצטרף לכוחות האמריקאים, חזר איתם לארה"ב, שב לגרמניה כחלק מכוח שיקום מוסדות המדינה ומונה לשופט בבית המשפט העליון הגרמני. הם חיו בנפרד והבנות לא ראו אותו הרבה. ההורים הכירו דרך חברים, התחתנו ועברו לקריית אונו
ילדות: קריית אונו, שלושה אחים, יישוב קטן עם חברים קרובים שמלווים אותי עד היום. הייתי תלמיד טוב ונשלחתי ללמוד אלקטרוניקה בתיכון המקצועי סינגלובסקי, שילוב אולטימטיבי בעיני ההורים - בגרות מלאה ומקצוע
לימודים: התגלגלתי לרפואה במקרה. בשירות הצבאי יצאתי להיאחזות עם קבוצה מגובשת והתנדבתי לצאת לקורס חובשים. הצלחתי בקורס, אבל זה לא ריתק אותי. באחת השמירות השותף שלי אמר שהוא רוצה להיות רופא, וחשבתי שזה יכול להתאים לי כל עוד זה לא כירורגיה. כשהתקבלתי לפקולטה לרפואה בירושלים, מישהו אמר שאבא שלו פסיכיאטר, מקצוע שלא חשבתי שבכלל קשור למקצוע, ומיד ידעתי שזה בדיוק בשבילי
פסיכיאטריה: יש סיפוק גדול בתחום ויחסית בזמן קצר. מפגשים אנושיים מרתקים עם אנשים נטולי פילטרים שאומרים לך בפנים בדיוק מה שהם חושבים, ולמרות שאנחנו לא מצליחים לרפא ברוב המקרים, אנחנו מצליחים לאזן ולאפשר חיים תקינים ומאושרים. פסיכיאטריה, כמו כל תחום ברפואה, היא אומנות שצריך ללמוד מבעל מקצוע ולראות איך הוא עובד בעיניים
פסיכיאטריה משפטית: מתמקדת בתחום האחריות הפלילית, האפוטרופסות, הערכה וטיפול לאנשים שעומדים למשפט. הפסיכיאטר המשפטי קובע אם אדם שפוי בדעתו, וזו הערכה כבדת משקל שיכולה לקבוע אם הוא ישב בכלא או יקבל טיפול בבי"ח לחולי נפש
אברבנאל: התחלתי באברבנאל ומשם עברתי להיות סגן מנהל בית החולים לב השרון, תחת פרופ' אבי בלייך, שהוא דמות מלווה ומנטור, והתחלתי ללמוד מנהל מערכות בריאות, עם התמחות במנהל רפואי. במהלך עשר השנים שהייתי שם המשכתי במקביל במסלול האקדמי והתמחיתי בפסיכיאטריה משפטית
ניהול: ב-2015 קיבלתי הצעה להתמודד במכרז על ניהול בית החולים שבו התחלתי את דרכי ומכיוון שהיה לי קשר אליו הסכמתי מיד. ראיתי שם צוות מסור שעובד בתת תנאים, אבל עם המון פוטנציאל לשיפור. משרד הבריאות הבטיח תמיכה בפיתוח המקום, שלא נבנה בו כלום במשך 20 שנה, וזה נתן לי את התקווה שאוכל לשנות את מצבו. ההנהלה התחלפה ורוח חדשה התחילה לנשוב במסדרונות
שיפור תנאים: אברבנאל הוא בית החולים הפסיכיאטרי המרכזי של גוש דן. הוא עמד בפני סגירה, ויש הרבה עבודה החל בתשתיות וכלה בכוח אדם ושירותיות. אנשים יסלחו על אסתטיקה אם יקבלו יחס אישי ושירות. התחלנו בדברים קטנים אבל משמעותיים, כמו החלפת הפיג'מות בביגוד, החלפת המצעים, והפיכת המקום לפחות מוסדי. בכל מחלקה יש מחשבים מונגשים לחולים, דרכם הם יכולים להתלונן אונליין. המטרה היא שבסוף לכל מטופל תהיה אפליקציה בנייד שדרכה יוכל לתקשר איתנו
קשירות ואשפוז כפוי: מוניתי לרכז ועדה שבוחנת את שינוי חוק הטיפול בחולי נפש. אנחנו רוצים לצאת מהחצר האחורית של הרפואה
פנאי: כמה שיותר משפחה, סרטים, הצגות ומוזיקה קלאסית. מעסיקה אותי עכשיו ההקבלה בין ניצוח לניהול. אני ממשיך לשחות לפחות פעמיים בשבוע
תפיסת עתיד: יש עוד הרבה משימות באברבנאל וסגירה לא על הפרק. אנחנו עסוקים בסוגיית פני הפסיכיאטריה לאן. האם כל אחד מעשרת בתי החולים הפסיכיאטריים ימשיכו להתנהל לחוד, או כחלק ממערך הרפואה בתוך בתי החולים, כמו מחלקת יולדות