אלימות נגד נשים / צלם: פוטו טו גו
אחרי יותר משנה של הפגנות מחאה על רצח נשים, שהגיעו לשיא בעשרות מוקדים שהפגינו במקביל לאחר הרצח של עליזה שפק ואנגווץ וואסה באוקטובר האחרון, הכריזה הממשלה על הצגת "תוכנית לאומית למיגור אלימות כלפי נשים". זו בהחלט התקדמות משמעותית עבור ממשלה שבה אף אחד מהנציגים הבכירים לא מתבטא בנושא, לא שרת המשפטים, לא השר לביטחון פנים ולא ראש הממשלה. זאת, למרות 20 מקרי רצח בשנה, רובם של נשים שכבר אזרו אומץ והתלוננו, אך הרשויות כשלו בהגנה עליהן.
אף-על-פי שהתוכנית הגרנדיוזית של משרד הרווחה מבטיחה למנות ועדת מנכ"לים בין-משרדית, שתהווה מנגנון לאומי לתיאום בין המשרדים שכבר שנים לא משתפים פעולה בדרך יעילה, לא בטוח שהיא אכן תתממש. ההבטחות להקמה של מערך משטרתי מיוחד לטיפול באלימות במשפחה, תגבור חוקרים בנושא, עיבוי מערך "עיר ללא אלימות" בעובדות סוציאליות דוברות ערבית, סל שיקום לנשים שיוצאות ממעונות לנשים מוכות, והקמת מענים לאוכלוסיות מיוחדות כמו נערות הרות, נפגעות מכורות ונשים בזנות - נשמעות מצוין; אך נראה כי מעשים לחוד והבטחות לחוד.
מדוע? כי ההצהרה המפוארת וההמלצות היפות, שמתגלגלות במסדרונות הממשלה כבר משנת 2014, מסתירות מאחוריהן את האמת הפשוטה שהיא, שכרגע כל ההצגה הזו, שנועדה לפייס את הפעילות הפמיניסטיות שזועקות את דם אחיותיהן שנשפך על-ידי הבעל, האב, האח, הגרוש, אין לה, וגם לא צפוי להיות לה בקרוב - תקציב.
פתיחה של מרכזי שיקום, תוכניות בין-משרדיות, הכשרה וקליטה של כוח-אדם, שיקום וטיפול - דורשים מימון. ובזמן שעלויות יישום התוכנית מוערכות ב-250 מיליון שקל (ל-5 שנים; כלומר, 50 מיליון שקל לשנה) - בעולם הריאלי, במציאות, נכון לעכשיו, רק משרד הרווחה בראשותו של השר חיים כץ התחיל ליישם אותה, כשהוא "מתנדב" להקציב לה 7 מיליון שקל ב-2017, ו-12 מיליון שקל ב-2018, שאוטוטו מסתיימת. וכך חלפו שנתיים.
אך התוכנית הלא-מתוקצבת הזאת, גם לו כן תוקצבה, לא הייתה גואלת אותנו מהבלגן, אוזלת-היד, חוסר התיאום ומהמחסור בכוח-אדם. זאת, מכיוון שתכנונה, וגם יישומה עד כה, מקוטע כל-כך ומבוסס איכשהו על מודל התנדבותי, שלא מחייב את משרדי הממשלה לשתף פעולה עם התוכנית. כל כולה נשענת על יסודות רעועים ושחוקים של מערכת שמשתמשת בטרמינולגיה מיושנת של פרופיל "האישה המוכה", מתעלמת ממסוכנותו של העבריין, משקיעה מאמץ בצד הלא נכון של המשוואה, והשפעתה על מספר הנשים הנרצחות אפס מאופס.
הפתרון האמיתי הוא להקים "רשות לאומית למלחמה באלימות המגדרית", שתתכלל תחתיה בצורה הוליסטית את כל הגופים, ותדאג לשרשרת טיפולית רציפה גם בנשים, אבל גם בגברים האלימים שעד היום תשומת-הלב למנגנון שאיפשר להם רצח, הייתה אפסית. לא ניתן לפתור את התופעה בפלסטר. דרושים כוח אמיתי וראייה אחרת, כוללת, כדי להפסיק את מעשי הרצח והאלימות כלפי נשים. ראייה כזו שמתבססת על ידע ומחקרים חדשים, ולא על מושגים של "שלום-בית" מעוטרים ברישיונות נשק לכל דורש, שמגבים את הגבר האלים ומעודדים הסלמה של האלימות לרצח של נשים וילדים. אלו אחר-כך זוכים לגיבוי ולעידוד בשם אתוס מדומיין של "אפליית גברים".
לא ניתן להצדיק רצח של שום אישה, גם אם היא גרושה או פרודה. הגיע הזמן שהממשלה תטפל בטרור המגדרי עם תקציבים הולמים, ולא בעזרת הצהרות על פנטזיות שאין להן בפועל שום כיסוי. כל עוד הממשלה לא תפעל באמת להפסיק את מגפת הרצח, נמשיך למחות ולהפגין.
■ יעל שרר היא פעילה למען נפגעות תקיפה מינית.