"מה זה שירי לחץ?", שאל שולי רנד באמצע הופעת ההשקה לאלבומו "רצוא ושוב". המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, יום חמישי שעבר. הוא לא מחכה לתשובה - זו הייתה רק אתנחתא מדודה, הרף עין, שנועדה להקפיץ את שיפוע דיבורו למדרגה הבאה. "שירי לחץ", הוא מסביר, נוצרים כאשר מנהליי "דנים בקריירה הבעייתית שלי ואומרים שאם תוך חודש וחצי גג אני לא משחרר איזה להיט רותח אז אפשר לסגור את הבסטה. אני מסביר שזה לא ככה. שאני חייב להתחבר למעיין שבתוכי. לילד שבי".
הם לא מתרשמים ודורשים ספציפית: "שיר שלא יעלה על שלוש וחצי דקות, שישלב בין מזרח למערב - זה הולך היום, ושיהיה שמח, שולי, הרגת אותנו עם השירים שלך. והכי חשוב: עם שם קצר וקליט". עוד פאוזה, לאומדן קשב הקהל (רובו מכוסה ראש, אבל לא רק, וכולו מרותק), והשטף נמשך: "אז כתבתי שיר בן 9 דקות, שמשלב בין צפון לדרום, עצוב, מה זה עצוב, אבל על דבר אחד כן הקפדתי - השם קצר. 'הספינה'".
וכך התבצע עוד שיר מצוין, אחד מרצף כמעט אחיד ברמתו הגבוהה של שירים, בעיקר מהאלבום החדש. נגניו - רובם חילוניים - שרו איתו בדבקות את הסיום "השם, השם, אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת... חננו, עננו", ברצינות ובהתכוונות. מה קורה פה? חילוניותם לא נראית מעורערת. מניין הזדהותם? אולי מהמשפט הבא, הכה רלוונטי, "הגיעו מים עד נפש". וכך גם בשיר "דע בני אהובי", ששדרגו אותו בקולותיהם: "דע בני אהובי, כי מליבי לא נעקרת. לעולם אתה לי ילד חן, בן שעשועים".
ואומנם לא מדובר פה באבא הפרטי, אלא ההוא שנמצא בלבבות המאמינים, אבל אולי הכול מתנקז לרצון המשותף להיות ילדים אהובים, כמיהה שכוללת כנראה גם נגנים משופשפים. "להקת המפיקים", כינה אותם רנד, "כי כולם פה מפיקים". ואכן, זוהי התכנסות של סופר-גרופ, מובחרי הסצנה התל-אביבית עם עילויים חרדיים. המתופף הוא ניר מנצור מלהקת איזבו, עמית הראל הקלידן ועמית יצחק הגיטריסט. גם אמיר זאבי בגיטרה. בנו הנדלר הבסיסט, גדי פוגטש הכנר, ואת כולם מאחד בכישרון מזהיר אסף תלמודי - מפיק האלבום שמנגן על הקלידים והאקורדיאון, והתוצאה אש - הלהבות שלהם שמתערבבות עם הלהבות של רנד ומתאחדות איתם למדורה, פראית אבל גם הרמונית ומדויקת. ושולי הוא הסנה הבוער שאיננו אוכל, ובו-בזמן גם מקרין הנאה של מי שמגשים את עצמו הפיזי - ניכר כי הוא חש נוח בגופו - והנפשי.
בין השירים מאלבומו החדש לשירים מאלבום הבכורה שלו "נקודה טובה" (בלט ביניהם השיר "המשורר", על חנוך לוין, עם עיבוד מבריק שציטט מוזיקלית מתוך שירו "מה אכפת לציפור") - רנד שר גם שירים של מאיר אריאל - מקור השראה וחיבור עמוק עבורו (כולל מופע שלם שהקדיש פעם לשיריו בשם "ת'מבינ'תי"), והביצועים הללו היו משיאי ההופעה. "טרמינל לומינלט" עובד בנוסח מערבון, עם שינויים קלים בטקסט כמו "סטייל רבנית" ו"צדיקות כמוה לא תמצא בשום ז'ורנל". ב"מים מתוקים" ("אהובתי כמו ארץ מדבר") הודגשו הצדדים המאני-דיפרסיים, שרנד הקביל אותם לגילוי פנים אלוהי מול הסתר פנים. "הוא עושה את זה כי הוא יודע שככה נאהב אותו יותר" - כך השווה בין מערכת יחסים שמיימית לזוגית. גם השירה הייתה שמיימית בהתעלותה בתגבורת קולות נגניו והתמגנטות המבטים בין תלמודי לרנד שהפיקה חשמל.
"שולי, אתה מלך", זעקה מעריצה, והתמוגגותו ניכרה בפניו - השתקפות גם לכך שההופעה התאפיינה ברפרטואר שהדגיש את הצדדים המאירים ולא ביטא כמעט את הצדדים האפלים יותר, שדווקא נוכחים ביצירת רנד. וכך, למשל, הוא לא ביצע בהופעה את השיר "אדי" הרצחני, תרתי משמע.
המתח בין המואר לקודר חלחל גם להדרן הסיום, כששולי שר את "עוד טיפה" על התמהמהות הגאולה. לקראת סיומו הכריז תלמודי: "המפיקים הבינו שהשיר הזה דווקא יכול להיות שמח". וכך, השתנה העיבוד בהתאם, ושולי התאים את עצמו והחצין אנרגיות עולצות, עד שאמר לנוכחים של הבמה ומולה: "מה שמח בזה?!" - וכך תמה ההופעה, עם סיפוק שנדקר בספק.