הכנסת / צילום: גיל יוחנן
בשבוע שעבר אישרה ממשלת ישראל תוכנית מקיפה לחיזוק החוסן האזרחי בשדרות וביישובי עוטף עזה בהיקף של מאות מיליוני שקלים. החלטה חשובה זו התקבלה, בין היתר, על רקע ההסלמה הביטחונית האחרונה ובהמשך להבטחה מפורשת שנתנו ראש הממשלה, שר האוצר ושר הפנים לראשי הרשויות בדרום, במסגרת פגישה שהתקיימה עימם כשבועיים קודם לכן .
מבלי להקל לרגע בחשיבותה של הסוגייה ובצורך במתן מענה למצב הביטחוני הייחודי באזור הדרום, ומבלי לפגוע בקרדיט המגיע לראש הממשלה ולשרים על עמידתם בהתחייבותם ובלוח הזמנים שנקבע, צריך גם לומר כי אין זה מפתיע כי דווקא הבטחה זו יצאה אל הפועל ומומשה באופן מלא ובטווח זמן מיידי. התחייבות השרים בנוגע לתוכנית החוסן האזרחי ניתנה בעקבות ההידרדרות האחרונה במצב הביטחוני, על רקע סיקור תקשורתי רציף ונרחב ומחאה פומבית וחריפה של תושבי עוטף עזה. גם ההבטחה עצמה להביא את התוכנית לאישור הממשלה בתוך שבועות, ניתנה במסגרת פגישה מסוקרת של השרים עם ראשי הרשויות, הופצה לאמצעי התקשורת ודווחה במרבית העיתונים ואתרי החדשות. אין כל ספק, כי לולא הייתה ההבטחה מתקיימת, לו הייתה הממשלה מתמהמהת יתר על המידה באישור ההחלטה ובמתן המענה הנדרש, היה הדבר מביא, בין היתר, גם ל"מחיר" ציבורי לא מבוטל.
אבל לא כל ההבטחות של נבחרי הציבור זוכות להד תקשורתי ולבמה משמעותית כל כך.
שרי הממשלה ונציגיה הבכירים מציגים הבטחות רבות וחשובות כמעט מדי יום. זה קורה בישיבות ועדות הכנסת, בדיוני המליאה, בסיורים בערי הארץ, בראיונות לעיתונים, ערוצים ומקומונים ובכל רחבי הרשתות החברתיות. הבטחות ברורות וקונקרטיות, לעיתים גם עם לוחות זמנים ברורים - להקצות תקציבים, לקדם חוקים, לאשר הקלות, לבנות, לשנות מציאות. הבטחות שרבות מהן נשכחות, בסופו של יום, בין דפי הפרוטוקולים ושרתי הארכיונים, או נדרסות ע"י מאות ההתרחשויות במציאות הישראלית הגועשת - ובסופו של יום, כמעט ואיש אינו יודע מה עלה בגורלן.
ביולי 2017 התחייב מנכ"ל משרד החינוך שמואל אבואב בישיבת ועדת החינוך בכנסת, להציג בתוך מספר חודשים תוכנית בינוי להתאמת מוסדות חינוך לשילוב ילדים עם צרכים מיוחדים, באותו החודש התחייב שר הפנים אריה דרעי בהודעת דובר ממשלתית, להגדיל את ההנחות בארנונה לניצולי שואה נזקקים ובפברואר 2018 התחייב שר הכלכלה אלי כהן, במסגרת סיור, להשקיע כרבע מיליון שקלים בזכרון יעקב. לא רק שהבטחות אלו לא הצליחו לייצר סביבן סיקור תקשורתי נרחב, הן גם אינן מצויות כיום בהליך כלשהו של מעקב וספק אם נותניהן יידרשו, בבוא המועד, לתת עליהן דין וחשבון ציבורי.
וניתן לטעון כי כל אחת מהבטחות אלה בפני עצמה, היא הבטחה קטנה יחסית, עם תקציבים שוליים ועם השלכות על קהלי יעד מצומצמים או מקומיים. אבל ההבטחות האלה, כולן, מייצגות תופעה שהשפעתה על החברה הישראלית, על כל ציבוריה ודעותיה, היא לא פחות מדרמטית.
בכירי הממשלה משתמשים, לא אחת, בכלי ההבטחות וההצהרות כאמצעי זמין לגיוס דעת קהל או להתמודדות עם משברים וביקורת. הקלות והמהירות בה נשכחות הבטחות אלו, ומשאירות אחריהן רק הדים של קרדיט ואהדה ציבורית, מתמרצות את הדרג הבכיר להמשיך ולבחור בפיזורן על פני ביצוע עבודת מטה מלאה ומעמיקה והובלת תהליכים סדורים וארוכי טווח בשטח.
רק בעולם שבו יתקיימו מעקב ובקרה שוטפים ואמיתיים אחר כל אחת ואחת מההבטחות הממשלתיות, בעולם שבו ידעו הבכירים כי הבטחות אינן נעלמות אל "מתחת לרדאר" אלא צפות אל ראש השיח הציבורי, בבוא היום, ודורשות דין וחשבון מפורט - רק אז נוכל לייצר מנופי לחץ אמיתיים על בכירי הממשלה לקחת אחריות מלאה על כל הבטחה והבטחה, לשקול אותן בכובד ראש לפני נתינתן ואם ניתנו, לבצע את העבודה הנדרשת לקיומן המלא.
רק בעולם כזה נוכל לצמצם את תופעת הבטחות הסרק, להגביר את האמון בין הממשלה לבין הציבור ולעבור משלב ההצהרות לשלב העשייה האפקטיבית והתוצאות השטח.
הכותבת היא מנכ"לית המרכז להעצמת האזרח