הילה גונן־ברזילי תמונה פרטית
עוטף עזה הוא חבל הארץ האהוב עלי. משהו כמו ארבע פעמים בשנה אני נוסע לשם לעשות כתבות (ויש גם ביקורים משפחתיים), כמעט תמיד בענייני ביטחון, או יותר נכון היעדרו, מעופרת יצוקה, עבור בעמוד ענן, צוק איתן וטרור העפיפונים והבלונים. אבל אני מגיע גם כשטוב; סיקרתי את הצמיחה שחווה האזור בשנות השקט שאחרי צוק איתן, את ההשקעות, את ההגירה החיובית, את החקלאות כמובן. בלב שלי יש חדר מיוחד לעוטף.
הביקור האחרון שלי שם היה לפני כחודש, בסבב ההסלמה האחרון שהיה בנובמבר, והוא היה אולי הכי קשה. הרבה זמן לא ראיתי את האנשים ככה ומזמן לא חזרתי כל-כך עצוב. אחרי כשנתיים וחצי של שקט ותקציבים מפנקים הגיע מארס 18 עם ההפגנות בגדר והשריפות ושחק את העצבים עד דק, עד שמרט אותם לגמרי. כל הטראומות פרצו שוב בהורה סוערת והציפו את מרכזי הטיפול הנפשי במאות פניות חדשות ליום. "השריפות", אמרו לי כמה וכמה אנשים כמעט באותן המילים, "עשו פה לכולם שחור בעיניים ושחור בלב".
שיאו המדכדך של הביקור היה שיחה עם הילה גונן-ברזילי, מנהלת מרכז חוסן בשדרות, שיחה שנתקעה בי כפגיון ונשארה עד עכשיו. אני לא יודע מה זה בדיוק אשת השנה שלי, אבל זו בהחלט הייתה שיחת השנה. דיברנו על הייאוש והפחד והזעם וחוסר האונים. השבוע קיימנו שיחה נוספת. חמישה מרכזי חוסן יש ביישובי העוטף, זה בשדרות הוא הגדול ביניהם. המרכזים מספקים בחינם שירותי ייעוץ, הדרכה, אבחון וטיפול למשפחות, ילדים ומבוגרים במצבי לחץ, משבר, טראומה והתמודדות. בסך הכול יטפלו חמשת מרכזי החוסן באזור בלמעלה מ-4,000 תושבים מכל הגילאים בשנה. בשנתיים קודם (2017-2016) טופלו כ-2,400 איש בשנה. אז עוד לא היו עפיפונים.
גונן-ברזילי עומדת בחזית. כבר תשע שנים שהיא פה. היא עצמה חוותה טראומה בילדותה, לפני 28 שנים והיא ילדה בת 14, מצאה את אמה שנדקרה על ידי מחבל בקרית גת. "הייתה שבת קשה מאוד", סיפרה לי אז, "עבדנו כל סוף השבוע. עשינו ביקורי בית, נתנו מענה טלפוני להרגעה ראשונית. הדרכנו הורים. ביום ראשון בבוקר נתקלנו בפער הבלתי נתפס בין הטירוף של ערב שבת לשקט של יום ראשון - שקט שיש בו משהו משתק. חווינו משהו כל-כך קשה ועכשיו מצפים מאיתנו לחזור לשגרה, עבודה, לשלוח ילדים לבית ספר. הפער, המהירות בין חירום לשגרה, לא נתפס. מאוד קשה לאנשים לעשות את המעברים החדשים האלה בין טירוף לשקט. היה פה דיסוננס מאוד קשה, תחושה שלאף אחד לא אכפת. שעולם כמנהגו נוהג, ורק פה ממשיכים לקבל מציאות כזאת נוראית. כולנו יודעים שיש מדיניות לא כתובה - שעל שדרות והעוטף אפשר לזרוק טילים".
ההסלמה של נובמבר הייתה אולי עוד חוליה בשרשרת עבור התושבים הוותיקים, אבל עבור מאות המשפחות החדשות שהגיעו לעוטף בשנות השקט הייתה זו היתקלות ראשונה וקשה עם המציאות.
איך הגיבה האוכלוסייה החדשה , שהגיעה לאזור בשנות השקט אחרי צוק איתן?
"אחד הדברים שאנחנו מתמודדים איתו בשנה האחרונה במיוחד, אלה הרבה מאוד משפחות חדשות, אנשים שלא חוו את הדבר הזה ולא ידעו מה זה באמת - כי יש לקרוא או לראות בטלוויזיה, ויש לחוות. מגיעות אוכלוסיות חדשות ולא יודעים מה להגיב ומה להגיד לילדים, איך מתמודדים, ויש להם המון ייסורי מצפון ורגשות אשמה - מה עשינו, אולי טעינו. הורים נושאים איתם רגשות אשמה מהרגע שהם הורים, ולגור במקום כזה רק מעצים את מרכיב האשמה. תחושת האחריות על שלומו הנפשי של הילד היא מאוד-מאוד גבוהה. לא קל להם".
למי הכי קשה ? לאיזו קבוצת גיל ?
"קשה לומר. באופן כללי, אדם זקוק לשני דברים: האחד, תחושה של שליטה בחיים, לוודאות, לסדר יום שנותן ודאות ושליטה. הדבר השני שאדם זקוק לו - זה תקווה. אדם זקוק לתקווה, ולא משנה באיזה גיל, הוא זקוק לביטוי פשוט כמו 'יהיה בסדר'. האם אנחנו יכולים לומר לילדים שלנו שיהיה בסדר - אפילו הדבר הפשוט הזה נלקח מאיתנו. אי אפשר להגיד את זה, אנחנו לא יכולים לומר את זה, לא לעצמנו ולא לילדים. שליטה ותקווה הן שני הדברים שהאדם צריך - ואין לו אותן כאן. אנחנו מחזקים את ההורים".
"אנשים פה צריכים", היא אומרת לי השבוע משפט ששוב קורע את הלב, "שיגידו להם פשוט: את אמא טובה. אתה אבא טוב".
נורא.
"יש פה מציאות הזויה, סליחה על המילה הלא מקצועית. הממשלות בכל השנים האלה לא מביאות לפתרון. אחרי צוק איתן היה שקט יחסי, סוג של. יכולנו להתחיל לעסוק בשיקום של הפרט, המשפחה, הקהילה, בניית חוסן בהיבט הטיפולי. אבל פתאום - בחודשים האחרונים - נחשפנו לזה שלא לעולם חוסן. שהשקט, כל שקט, הוא תמיד שברירי, שהמציאות כל-כך מורכבת ורגישה, שכל דבר, מהקטן ביותר, נפיץ - עפיפונים, בלונים, דברים משמחים וצבעוניים, מי היה מאמין שזה ישחיר את האזור ואת הנשמות של הילדים שלנו? ולא רק את הילדים. אנשים הולכים לעבודה - הם עייפים, מתוסכלים, הראש שלהם לא שם - זה גם כלכלי".
"יש התפרקות, נכון"
בינתיים כולנו המשכנו הלאה לעניינים אחרים, מי למינוי הרמטכ"ל (ואז לסגנו), מי למינוי המפכ"ל ומי למירי רגב - אבל תושבי העוטף, כמו גם המטפלים במרכזי החוסן, נשארו להתמודד. גונן-ברזילי מספרת שמאז ההסלמה האחרונה חלה עליה חדה של מאות אחוזים בפניות למרכזי החוסן, מעל 70 פניות חדשות בשבוע, לעומת כ-15 לפני ההסלמה הנוכחית. "הסבב האחרון היה לא פשוט. בשונה מסבבים אחרים הוא גרם לתחושות של תסכול וכעס. התחושה של חוסר השליטה, שאפילו הפסקת האש נכפתה על ישראל. התושבים פה מרגישים שהחמאס ניהל את האירוע וניצח. דברים כאלה שוחקים את החוסן הנפשי. אנשים אומרים די. אנשים מוכנים לסבול בשביל שיהיה שלום, או לפחות שקט, אבל ההסלמות האחרונות - מהעפיפונים והלאה - לא הובילו או מובילות לשקט. זו פגיעה באמון של התושבים".
"עכשיו", היא אומרת, "אנחנו מתפנים לטפל בנפגעי החרדה שכביכול חזרו לשגרה".
אבל באמת יש שגרה, לא?
"זו שגרה טכנית, שגרה כלפי חוץ. בפנים, הנפש מדברת. תראה, רוב האוכלוסייה אכן חוזרת לשגרה אחרי כמה שעות - אנחנו פה בשביל המתקשים".
עוד משהו שכולנו שכחנו בינתיים הן האמירות של צחי הנגבי, לפיהן לחמאס הייתה עילה ותגובתו הייתה "מדודה", שהרי תקף רק את ישובי העוטף. ובעיקר: "יש הבדל בין העוטף לתל אביב… לירי על תל אביב יש משמעויות אחרות". "זו אמירה חסרת אינטליגנציה רגשית", מתבטאת גונן ברזילי בעדינות, "היא פגעה באמון ועוררה לא מעט תחושות של עלבון וזעם. ודאי שהזעם מגיע לחדרי הטיפול", היא אומרת בשקט, "הנוער, המבוגרים - כולם חשים אותו".
מה עושים?
"אנחנו מנסים לומר להורים להגיד לילדים שהמדינה שומרת עליהם, שהצבא מגן עליהם, שהמנהיגים חושבים עליהם. נכון, ההורים מזמן כבר הפסיקו להאמין בזה, אבל הילד זקוק לידיעה הזו".
חשבתי שילדים חשים כשמשקרים להם.
"נכון. קשה להעביר את המורכבות הזאת", נאנחת גונן ברזילי. "יש התפרקות, נכון, אבל יש גם המון התמודדות לא פשוטה. זה הסיפור. אנחנו משתדלים פה להכיל את אי הודאות בעזרת פסיכולוגיה חיובית.
ובכל זאת, טיפה של חדשות טובות בים של באסה; בנובמבר סיפרה גונן-ברזילי שהתקציב של חוסן לא השתנה במשך 11 שנה ועמד 8 מיליון שקלים לחמישה מרכזים. אבל מאז הכתבה שפרסמנו ב-G, קיבל המרכז תוספות תקציביות משמעותיות, שמאפשרות לגונן-ברזילי לצרף עוד חמישה אנשי צוות עם מומחיות בגיל הרך, לעבוד בצוותים, להרחיב את ביקורי הבית, לשכור עוד חדרי טיפול, 135 אלף ש"ח הופנו לטיפול בעזרת בעלי חיים, 155 אלף שקלים נוספים לטיפול ישיר וגם משרד הבריאות הבטיח שישלים את המיליון וחצי שקלים שחסרים כדי להעביר את המרכז למבנה ממוגן.
"זה לא הרבה", היא אומרת, "אבל זו התחלה חשובה".