אשת השנה שלי היא נטע ברזילי, אבל בטור הזה לא תקראו אף מילה על האירוויזיון.
לכל אורך חייהן, נשים שמנות לומדות להשתלב בצללים. להתנצל, להצטמק, להתבייש במרחב שהן תופסות. יש תנועות קבועות שנטועות בנו - לזוז באי-נוחות בכיסא האוטובוס כשמישהו מתיישב לידנו, לנסות להיטמע עם הסביבה כדי להצטמצם במרחב - רק שאף אחד לא יתעצבן מכל המקום שאנחנו תופסות. יש את המשיכה של החולצה, מין תנועה לא רציונלית שכזו. לא משנה כמה רחבה החולצה, אני אמשוך אותה מעט למטה, מעט הצידה, כדי שתכסה כמה שיותר, כדי שתטשטש כמה שיותר.
כשהייתי קטנה התביישתי לאכול מול אנשים. כשגדלתי פחדתי ללכת לים וסירבתי ללבוש שמלות בלי שרוולים. רק שלא ידעו שאני שמנה. רק שלא יקראו לי ככה. זה מצחיק, הרי ממדי גופי הם הדבר הראשון שבולט לעין. אבל הבושה הייתה כל-כך גדולה, שלא שמתי לב לכלא האבסורדי שגזרתי על עצמי. איך הייתי יכולה לחשוב שאני בסדר, כשמסביבי מבטים נגעלים, ואין אפילו אחת שדומה לי? גדלתי בלי אף דמות ראויה להזדהות. כל הגיבורות היו רזות ויפות, כאלה שלא יודעות פחד ממראות מהו. והדמויות השמנות מפעם? כולן נלעגות, מצחיקות, דחויות - לא ראויות לאהבה.
אבל לא נטע. היא לא כזו. היא לא מתביישת, לא מצטמצמת. היא מיישרת מבט וכובשת.
נטע ברזילי הביאה בשורה. החברה הישראלית היא חברה שמנופובית, ונטע לבדה לא מספיקה כדי לשנות את זה. אבל היא מצליחה לגרום לשינוי מבפנים אצל נשים וילדות קטנות שצופות בה. היא מה שהיא, וזה בסדר. מסר כל-כך מובן מאליו, אבל כל-כך קשה ליישום. היא נותנת דוגמה למודל של אישה שמנה אחרת, כזו שלעתים רחוקות מאוד רואים בפריים-טיים - כזו שלובשת בגדים נועזים, צמודים ופרועים ולא אוהלים פרחוניים שתמצאו ברוב החנויות הרגילות למידות גדולות. היא מעניינת, היא אמיצה, והיא בעיקר לא מתנצלת על מי שהיא, אלא מחבקת את השוני שלה.
כן, היא שמנה, היא מיוחדת, היא אחרת. לא רואים כמוה כל יום. זה מה שיש. אבל העובדה שנטע שמנה זה לא הדבר הכי מעניין בה. אפילו לא העשירי ברשימה. זה פשוט עוד אחד מהדברים שמאפיינים אותה. כמו שיש אנשים גבוהים, וכמו שיש אנשים עם שיער חום, יש גם אנשים שמנים. וזה בסדר.
נטע היא אשת השנה שלי, כי היא גורמת להמוני ילדות קטנות להרגיש שיש להן מקום. ואולי עכשיו יש סיכוי שהן יבינו כבר בגיל 12 את מה שאני הבנתי רק בשנים האחרונות - שאין סיבה להתבייש, וגם שממש כיף ללכת לים.