ראש הממשלה בנימין נתניהו / צילום: שלומי יוסף
ראש הממשלה רשאי להגיש תביעות דיבה כאשר הוא מאמין שמבקרים אותו ללא בסיס עובדתי. אני כותב זאת אפרופו התביעה שנתניהו הגיש לאחרונה נגד העיתונאי בן כספית מ"מעריב". קראתי את הטענה שנתניהו רוצה באמצעות התביעה "לסתום את הפה" לעיתונאי. גם אם זה נכון - אז מה? זה לא רצון לגיטימי? מכל מקום זה לא רלוונטי, מכיוון שהחוק אינו עוסק במניעים להגשת התביעה אלא בתוכן הדברים.
בזבוז הזמן היקר
העניין הוא שלא הרי ראש הממשלה כהרי אזרח רגיל. לנתניהו יש כלים אינספור להשיב למבקריו, שאין לאזרח רגיל. זמנו של נתניהו אמור להיות יקר ומוקדש בעיקרו לענייני מדינה חשובים. הציבור שלח אותו לתפקיד הבכיר במדינה כדי שיקדיש לניהולה את כל מרצו ומשאביו. זה כבר לא קורה. נתניהו מבזבז את זמנו, וזמננו, בהתעסקות אובססיבית עם משפטים שכל בני משפחתו נתונים בהם ובעיקר עם התקשורת ובבריחה מבעיותיו המשפטיות לארצות מרוחקות, ולא רק גאוגרפית.
מה יצא לנתניהו מזה?
מה יצא לנתניהו מהתביעה, למשל, נגד בן כספית? נתניהו הגיש בשעתו תביעה נגד העיתונאי יגאל סרנה, וזכה בה, אז מה? מה זה נתן לו כאדם או כראש הממשלה? רק דבר אחד: אפשרות לשלב בנאומיו הבריטוניים את זכייתו במשפט כ"הוכחה" שהתקשורת אכן נגדו, כפי שהוא ומרעיו טוענים השכם והערב. אבל זו "הוכחה" זו? מקרה אחד מתוך המוני פרסומים? אמנם שפוטי נתניהו מקבלים זאת בהסכמה ואהבה, אבל הם ממילא מקבלים כתורה מסיני כל מה שנתניהו אומר להם. הציבור החושב מבין את האבסורד.
תביעה בומרנג
אם בכלל, אז התביעות של נתניהו ואשתו פועלות גם נגדם, כי הן מעוררות את השאלה ומה עם כל הפרסומים האחרים שנתניהו טוען שהם שקריים? האם אינו תובע את השאר כי כתיבה זהירה
מצד שני, העיתונאים הכותבים על ראש הממשלה (ומשפחתו) חייבים לזכור שדמו של ראש הממשלה אינו הפקר. עליהם להיות זהירים מאוד בכתיבתם עליו. קודם כל, כמובן, משום שזה הדבר הנכון לעשותו: עיתונאי צריך לפרסם דברים בדוקים, לא בדיות. שנית, כאשר הכתיבה אינה מדויקת, וזה נחשף במשפט או בכלל, הם באים לקלל ונמצאים מברכים. הם מתכוונים למתוח ביקורת - והופכים להיות מבוקרים.