לירון ברנס / צילום: כפיר זיו
הרגע שאיפס את לירון ברנס והחזיר אותו למשחק, שאותו עזב אחרי קריירה מרשימה בתיאטרון החאן הירושלמי, היה בבוקר אחד ביוני 2015, כשהגיע לעבודה מוקדם, כמו בכל יום, וראה את תקרת בית הקפה המשפחתי "אקלר" בחולון שניהל, מרוסקת על הרצפה ועל הבר, עם המזגנים, מערכת השמע, בליל של שברי כיסאות ושולחנות, בטון ואבק. הוא עמד מול ההרס ולא היה מסוגל להוציא מילה. ההשקעה הרגשית והכספית, הילד העסקי שטיפח, הפכו לתל חורבות.
במהלך 72 השעות הראשונות הוא ואבא שלו, שהקים את אקלר, הבינו שהביטוח לא מתכוון לשלם על הנזק ושאין ברירה אלא לפטר את 30 העובדים, ולסגור. ברנס הסתובב כמה שבועות מוכה הלם, עד שהתחיל לנהל את בית הקפה הקטן שצמוד למפעל העוגות והעוגיות בראשון לציון.
"אבא לא היה מוכן לשחרר לי את המפתחות וזו זכותו", הוא אומר כשאנחנו יושבים בבית קפה בצפון ת"א, ונראה שנוח לו בפאזה הנוכחית שלו כשחקן, שמשחררת אותו מעיני בעל הבית שמאתרות תקלות. אבל אי אפשר היה לפספס את המבט הבוחן והמקצועי שנעץ במאפה הקינמון הפריך שהזמין.
"לאורך השנים שלא הייתי בתיאטרון, היו מתקשרים אליי מדי פעם מבית ליסין, ציפי פינס מכירה אותי מהחאן, והיו שואלים אם אפשר לחטוף אותי, ותמיד השבתי בשלילה. אחרי שבית הקפה נהרס, הבנתי שבעסק קשה לי להתפתח, משהו בי איבד את הבית שבניתי לי באקלר והמוטיבציה ירדה. הרגשתי שמשהו קורא לי לחזור לבמה והייתי בהתחבטות גדולה".
איך בישרת לאבא?
"נכנסתי למשרד שלו. על השולחן חשבוניות מפוזרות, עשן של סיגריות באוויר. אמרתי בזהירות, ‘התקשרו מבית ליסין והציעו לי להיכנס כמחליף שני להצגה עם ששון גבאי'. הוא לא קלט מה זה אומר. הסברתי שמדובר בשש הצגות בחודש, ושבבקרים אמשיך לעבוד במפעל. לא היה לי מושג אז שזה מה שיוביל אותי לעזוב, כי בגדול לא רציתי לחזור למשחק. וכשעליתי על הבמה, פתאום חזרה לי האנרגיה, הצחוק של הקהל עורר אותי, ולאט-לאט נשאבתי לאדרנלין ולקסם הזה.
"יצא שבחודש השני היו 15 הצגות, ואז בבית ליסין ביקשו ממני לעשות איזו קריאה, ככה, על הדרך, תפקיד של קצין בריטי ב'השחקנית' של גור קורן וגלעד קמחי, שתמיד רציתי לעבוד איתם. תפקיד עם מבטא, הומור, קאסט מדהים. קיוויתי שלא אהיה מספיק טוב ולא ירצו אותי, וכל הזמן חשבתי מה אני הולך להגיד לאבא. אמא שלי, שהיא מאוד רוחנית, אומרת שהיקום היה צריך לזרוק אותי למים, כדי להראות לי מה אני יכול לעשות ואיזה פוטנציאל יש לי".
אחרי כמעט שלושה חודשים הוא הבין שזהו, הוא חוזר למשחק. אבא שלו התנגד. "הוא חשב שאני עושה טעות, אבל אני חושב שגם הוא הרגיש שמה שקורה בינינו לא טוב", אומר ברנס. "אני משכתי לכיוון אחר משלו, קראתי את המפה הקולינרית, רציתי שנלך לסגנון צרפתי, לעבור לשיטות חדשניות, מכונות חדשות ומשוכללות וכל זה עולה כסף. ואבא, עם היד על השאלטר, יודע מה העסק שלו צריך, וכנראה שהוא צודק. שנינו כמעט קיבלנו אולקוס, ולראיה, היום אנחנו ביחסים מעולים".
רק מחפש משפחה
על פניו, הקריירה של ברנס נראית לא יציבה, מזגזגת. הבן היחיד להורים גרושים, שאבא ציפה ממנו לפתח את החוש העסקי ולהמשיך את דרכו, בחר ללכת ללמוד משחק, חזר לעסקים ואחר כך חתך בחזרה למשחק. אבל כשמגרדים את השכבה החיצונית והמאוד סימפטית של ברנס, שיש בה כריזמה ויכולת הקשבה נדירה לאחר, מבינים שמה שמניע אותו בסופו של דבר הוא הרצון להשתייך למשפחה גדולה ותומכת, ובכל פעם שהוא מרגיש שהוא מאבד אותה, הוא חייב למצוא לה תחליף.
פעם, זאת הכיתה המהודקת בניסן נתיב, אחר כך המשפחתיות של החאן, האינטימיות עם העובדים בבית הקפה שלו, ועכשיו בבית ליסין, כשציפי פינס נותנת לו את תחושת הביתיות העוטפת שהוא כל-כך זקוק לה. חלל שנשאר אצל הילד בן השנתיים וחצי כשהוריו נפרדו. הוא זוכר סגמנטים מהתקופה ההיא, קטעי ריבים של ההורים, אבא והוא משחקים בגיגית מלאה במים. בגיל חמש עבר עם אמו הפסיכולוגית לגור בירושלים. כשהיה מגיע לאבא, שגם הוא בן לאופים, היה מבלה בקונדיטוריית "סברין", שפתח עם ששת אחיו, וכשמלאו לו 14, אבא החליט להיפרד מהם ופתח את "אקלר" באלנבי. בחופשות מהצבא היה עוזר לשווק את העוגות שאפו שם.
"אחרי הצבא הייתי יוצא בארבע וחצי בבוקר מירושלים, מגיע אליו עם עיניים טרוטות, עושה משלוחים, או ממלצר בבית הקפה הקטן בבן יהודה שהיו בו שלושה שולחנות קטנים כמו בצרפת. אחרי שנתיים הייצור עבר לראשל"צ, העסק נתן קפיצה גדולה, ולי כבר לא היה תפקיד במערכת. אמא כל הזמן לחצה שאלמד. היא ראתה את האינטראקציה שיש לי עם אנשים והיכולת שלי למכור, וגם כשהתחלתי ללמוד בניסן נתיב, היא ניסתה לשכנע אותי ללמוד מנהל עסקים".
כשאני חושבת על זה, לשרת קהל ולמכור מוצר זה לעשות מופע קטן.
"זה לייצר דיאלוג, סוג של פרזנטציה. לזה תוסיפי את זה שאמא הלכה לאסטרולוגית שעשתה לי מפה כשכבר שיחקתי בחאן, שאמרה שתוך שבע שנים אהיה בעסקים. אני בכלל חלמתי לנהל בית מלון. התחושה שאתה בחדר, ישן, ומתנהלים מתחתיך חיים שלמים, אנשים ששומרים עליך תמיד, נתנה לי ביטחון. גם כשהתחלתי ללמוד בניסן נתיב, עדיין הייתי בעסק משש עד עשר בבוקר ואחר כך הלכתי ללמוד. כשהתקבלתי לחאן, מטבע הדברים הפסקתי".
כשבתו הבכורה נולדה, אחרי 12 שנים בחאן, הרגיש ברנס שמשהו מתחיל לגרד לו מבפנים. הוא רצה להיות יותר בבית, להרוויח יותר כסף, והרגיש שהתיאטרון מושך אותו כל הזמן לכיוון הקומי, שבו הצטיין, ולא נותן לו אפשרות להתפתח מקצועית גם לכיוונים דרמטיים. "התחלתי לחשוב על לחזור לקונדיטוריה, אבל הרגשתי סוג של בגידה בחאן", הוא מספר. "המשפחתיות שם נתנה מענה למשפחה הגדולה שאין לי, ולקח זמן עד שתפסתי את האומץ לעשות את זה. כשלא קיבלתי את תפקיד אותלו שנורא רציתי, זה שבר אותי".
יכולת ללכת לתיאטרון אחר שהיה נותן לך להתפתח מקצועית.
"לא יכולתי לעשות את זה למשפחה שלי בחאן. זה לא בא בכלל בחשבון. כשבאתי למיקי גורביץ' ואמרתי שאני עוזב, הוא ניסה לשכנע אותי להישאר".
דיברתם מאז שעזב את התיאטרון, בעקבות האשמות על הטרדות מיניות לכאורה?
"תביני, מיקי היה מורה נערץ בסטודיו, להתכונן לשיעורים שלו ושל ניסן היה דבר גדול. בשלוש השנים שהייתי שם, לא ראיתי מעולם התנהגות כזאת, מה גם שהוא היה צריך שיהיה לנו אמון מלא בו כדי שנוכל להביא תוצאות. הוא היה המנהיג הבלתי מעורער שלנו ולכן השוק היה כל-כך גדול. הלכנו אחריו בעיניים עצומות".
עזבת את החאן ולקחת את בית הקפה בחולון שהיה בחובות גדולים.
"הדבר שהיה לי הכי חשוב, זה לשקם את השם של אקלר. הייתי צריך לפרק אותו ולבנות מחדש, פיטרתי עובדים, בניתי תפריט חדש, פיתחתי את הקונדיטוריה, עשיתי סדנאות קפה לכל העובדים, כולל מלצרים ועובדי מטבח, עשינו שיפוצים ולמדתי אצל אסטלה והנס ברטלה ועשיתי השתלמויות אצל קונדיטורים צרפתיים כדי להבין מה אני עושה. המפעל הזרים לנו כספים, עד שבשלב מסוים ביקשתי שזה ייפסק כדי שנעמוד על הרגליים. הפכנו לבית הקפה מספר 1 של חולון במשך שלוש שנים רצופות, ואז התקרה קרסה. עד היום, יותר משלוש שנים אחרי, אנחנו בהליך משפטי מול הביטוח".
דיפלומט נורווגי
החזרה למשחק הייתה תהליך טבעי כמעט. הוא נכנס לעוד הפקה ועוד אחת, ועכשיו הוא משחק את טריה לרסן, המתווך הנורווגי שהביא לחתימה על הסכמי אוסלו, בבית החדש שהקים לו בבית ליסין, תפקיד דרמטי כמו שכל-כך רצה.
"הבנתי שאני לא חייב לחזור לעסקים כדי להיות איש עסקים, שאני צריך לנהל את עצמי כשחקן כמו שמנהלים עסק", אומר ברנס. "לקחת אחריות על הקריירה שלי, על כמה אני מרוויח ולאן אני רוצה להגיע, כמו שחושבים השחקנים הצעירים שמבינים שהשוק השתנה".
איך אתה משווק את לירון ברנס השחקן?
"אני יוצר סביבת עבודה נעימה, נאמן למקום העבודה לגמרי, שואף לאיכות ועומד מאחורי כל תפקיד שאני לוקח על עצמי. כתבו שאני הדיפלומט האולטימטיבי - אני, שהייתי השטותניק המצחיק בחאן. להיות דיפלומט נורווגי זה סטייט אוף מיינד, שפת גוף, שליטה ברגשות, ואם תבוא התפרצות, היא תמיד תהיה בארבע עיניים".
תפקיד של "פריצה", עדיין לא קיבלת.
"עד היום לא היה לי רצון להוביל הצגה, למרות שניתנה לי הזדמנות אחת כזאת. אני מרגיש שציפי מאמינה בי, קיבלתי ממנה תחושה של בית. את יודעת מה הדבר הראשון שעשיתי כשנכנסתי לתיאטרון? אירוע לפתיחת שנה לעובדים בגעש, הרגשתי שיש פה פוטנציאל למשפחה. חוץ מזה תרגמתי מחזה סרבי בנושא משפחות, וגם כתבתי סדרה".
על מה?
"על קונדיטוריה, כמו של אבא. אני מגלם מאפיונר, שלא היה בקשר עם המשפחה 25 שנים וחוזר לעסק".