ספרים / צילום: איל יצהר
חיים קטנים, האניה ינגיהארה, מחברות לספרות, 638 עמ'
הספר. הרבה כתרים נקשרו לספר הזה, אבל לפחות עד חציו, לא לגמרי הבנתי למה. האניה ינגיהארה טוותה עלילה שמתפרסת על פני עשרות שנות חיים של ארבעה חברים, והחדירה לתוכה פצעים שלא נרפאים, אלא נחתכים ונפתחים שוב ושוב. היא עשתה זאת במיומנות וברגישות, אבל עד שלב מסוים, לא באופן שונה מספיק מעלילות אחרות מסוג זה. ואז, פתאום, זה מגיע חזק ושורף. ואז זה מתגבר, דחוס ומפורט מדי, אם כי ברור שזה הכרחי. ואת הסוף כבר מלווה גוש גדול בגרון. פיזית, לא מטאפורית.
הסיפור של ארבעת החברים של "חיים קטנים", ג'וד עורך הדין, וילם השחקן, מלקולם האדריכל וג'יי-בי האמן, מובא כולו בגוף שלישי. יש רק קול ישיר אחד, הקול של הרולד, אביו המאמץ של ג'וד, וזה רמז שהקורא היה רוצה להתעלם ממנו. בבגרותם הם מתגוררים בניו יורק, עיר שבה לעתים קרובות השאפתנות היא הדבר היחיד שיש לאנשים במשותף. אבל למרות שגם הם שאפתנים ושונים זה מזה, ולמרות שהמסלול שכל אחד מהם בוחר מוביל אותו להצטיינות בתחומו - דבר שהם, כמובן, לא היו בטוחים שאי פעם יקרה, למרות שארבעתם למדו באוניברסיטה יוקרתית - ההצלחה לא מוחקת את מי שהם באמת. לטוב ולרע.
כלומר, אפילו אחרי כל ההישגים וההערכה מצד הסביבה, עדיין כל אחד חוזר בסוף היום הביתה עם עצמו, סוגר את הדלת ולא יכול להתחמק ממי שהוא באמת או ממי שהוא חושב שהוא באמת. והחיים הכבירים והמרתקים שלכאורה יש לו, חוזרים להיות מה שהם: חיים קטנים.
ככל שהפסגות בחוץ גבוהות יותר, כך הפער גדול, קשה ומעייף יותר: כמעט כל הזמן צריך להעמיד פנים, חוץ מכמה רגעים בודדים עם האנשים המעטים שאתה יכול לבטוח בהם שיקבלו אותך כמה שאתה - אלה שהפכו לחבורה שלך מהאוניברסיטה. ולפעמים, אפילו הם מקבלים ממך רק פיסות קטנות, כי זה כל מה שאפשרי אם אתה רוצה שהם ימשיכו להיות חברים שלך, כלומר אם אתה ג'וד סנט פרנסיס, הגיבור האמיתי של ‘חיים קטנים'.
ארבעת הבנים - פה אף אחד אינו רשע גדול, ושאלות אינן הבעיה, הבעיה היא זה שלא יודע לענות - מנהלים חיי רווקות עד גיל מאוחר. זה מאפשר להם להישאר צעירים, ולהידרש לקצת פחות אחריות. במצב כזה, גם לא כל כך נורא שבמשך כמה שנים אין להם כסף לכלום - חוץ מאשר למלקולם, שגדל בלב מנהטן, ונדיב מספיק כדי לתת להם מבלי שירגישו נזקקים.
לוילם יש אח מוגבל שכלית ושני הורים קרים, ג'יי-בי גדל רק עם נשים. ג'וד ננטש כתינוק וגדל במנזר של כמרים, אחים שלימדו אותו ודאגו למזונו, אבל גם התעללו בו באכזריות. יוצא דופן היה האח לוק, שהסביר לו בסבלנות על צמחים ונתן לו משחקים, ומעולם לא היכה אותו. ממנו הייתה אמורה לבוא הישועה, אבל אז הכול הפך לגיהינום. בואו נאמר שהדרך של האח לוק ללמד את ג'וד לפתח חוסן עברה דרך תערי גילוח, ולא בשביל להסיר שערות. מאז, החיים של ג'וד הם "קרע של אריג מלוכלך בדם ובבוץ". וזה קשה לקריאה. מאוד קשה.
אי אפשר לקחת מהספר את המסר שהחיים הם קצרים ולא הוגנים: זה יהיה בנאלי מדי. אבל אפשר לצאת ממנו עם קצת יותר חמלה, וקצת יותר תשומת לב לכאב של אחרים. לא למהר לשפוט, ובטח לא בקול רם: אף אחד לא מחוסן מפני דעות של אחרים, גם אם הוא משוכנע שכן.
שורה לזכור. "לפעמים התשובה הנכונה היא הדבר המשעמם. ריקה מרומנטיקה, מדמיון, משנינה. להיות צודק זה לא תמיד נפלא" (עמ' 119).
שורה תחתונה. ספר שמותיר אותך בלי אוויר, עד שאתה מזכיר לעצמך לשאוף ולנשוף.
מציאות אחרת, אסופת סיפורים, הוצאת פטל, 182 עמ'
הספר. אסופת סיפורים היא חוויית קריאה שלא מיועדת לאנשים הזקוקים לשליטה. היא מחייבת שחרור מסוים, נכונות להפתעות ולמפגשים עם הלא נודע פעם אחר פעם. מצד שני: כל מפגש הוא קצר יחסית. וזו לא חתונה קתולית.
האסופה השישית של 'פטל' מורכבת מ-19 סיפורים, שחלקם עוסקים בחיים שמסתיימים, ורובם עוסקים בשאיפה למציאות אחרת. לא כל הסיפורים קומוניקטיביים. חלקם תובעים מהקורא מאמץ שלא ברור מדוע כדאי לו להשקיע, וחלקם פנינים אמיתיות.
'בסוף הסיפור הזה מישהו מת' של רות עפרוני לוקח אותנו לעולם ציד חזירי בר. המספרת מביאה את המנחוס לציידי הלילה, שהוא בעצם המזל של החזירים - אם כי הם הרוויחו רק עוד שבוע לחיים. גם מבלי לחבב את חזירי הבר באופן אישי, יש שם צביטה. 'שבות' של יואב כ"ץ מעלה על השולחן את היום המבעית שבו ישראל לא תקבל לתוכה את כל היהודים. זו תחזית קודרת, ולכאורה לא הגיונית, מצד שני, גם המדיניות הנוכחית של המדינה ביחס לפליטים נראית לחלק מהאוכלוסייה לא הגיונית. הסאבטקסט פה חזק יותר מהכול. כנרת רובינשטיין מציעה זווית אחרת, שנוגעת לסוגיית העובדים הזרים. כבש את לבי במיוחד הסיפור הקצרצר של שוהם סמיט על הכבשה השחורה וחלומותיה בהקיץ.
את האסופה ערכה אביבית משמרי, שגם כתבה את הסיפור 'שחור כפול', המתרחש במחוזות הסוריאליזם, שבהם משחת שיניים שחורה אחת יכולה לארגן את המציאות מחדש.
שורה לזכור. "האבזרים מסייעים לאדם לעמוד על אישיותו האמיתית" (עמ' 81, מתוך הסיפור "לב הבשר" של שלמה קאלו).
שורה תחתונה. אחר צהריים של תענוג.