עמוס עוז / צילום: רויטרס
לא מקובל להספיד אייקון ספרותי מעל דפי עיתון כלכלי, אבל כשהקווים בין החברתי לכלכלי מיטשטשים ברור שיש בכך היגיון.
נדרש עוז רב להיות סופר, לשים במילים את מה שאנשים חושבים ומרגישים. לסופר טוב יש כוח שיש למעטים אחרים לתרגם תובנות אינטלקטואליות לחוויה רגשית. הכוח הזה טמון בספרות, אי אפשר לתרגם אותו למאמר או להעביר אותו בציטוט. בכל אחד מספריו העביר עמוס עוז עושר רב של מסרים אבל בפתחה של 2019 אולי הכי דחוף להתייחס למסר הכלכלי חברתי שטמון בציטוט הבא כפי שהוא מופיע בוויקיפדיה:
"...הבעיה הכי גדולה שלנו היא היעדר הסולידריות החברתית. מתפתח כאן אגואיזם גס ובוטה, שאפילו לא מתבייש בעצמו. לפני 20 שנה ילדה מבית-שאן אמרה בטלוויזיה: 'אני רעבה', ואמות הספים רעדו. נכון, חלק מזה היה מס שפתיים, אבל היה לפחות מס שפתיים. היום, גם אם היא תמות מרעב בשידור חי, לא יקרה כלום, חוץ מרייטינג גבוה וקופירייטרים שישתמשו בזה לצורכיהם. מי שחשב פעם בתמימות שהקטר של היזמים והעשירים ימשוך אחריו רכבת ארוכה שבה יתקדמו גם הקרונות האחוריים - טעה. זה לא קורה. הקטרים רצים, והקרונות האחוריים נשארים מאחור, על מסילות מחלידות".
אינטלקטואלית אנחנו יודעים את זה, אבל בחיי היומיום אנחנו לא באמת מרגישים את זה, היות שבבית ובעבודה אנחנו פוגשים את הסביבה הקרובה למעגל החברתי אליו אנחנו משתייכים. בלי החוויה הספרותית או הקולנועית היכולת שלנו לסולידריות, לאמפתיה, לקישור נפגמת.
ברור לנו שכלכלה יציבה צומחת מחייבת כוח קנייה. ככל שהמסילה תחליד והקרונות האחוריים יישארו מאחור לבסוף ייעצר גם הקטר. זה ברור לנו אבל קל לנו לחשוב שאפשר לטפל בזה מחר, שכרגע בסביבה המידית שלנו עדיף להתמקד מהעלאת המהירות של הקטר.
הבחירות הקרבות באפריל 2019 יתמקדו בקטרים. יתרה מכך, הן יתמקדו בבחירת הנהג שיגביר את הקצב ולא בנהג שיתפנה לטפל במסילות מחלידות. הבחירות הקרובות יעמדו בסימן של קיטוב, של הקצנה, של מי הימין האמיתי ומי השמאל האמיתי? אולי אפילו נריב על מי המרכז האמיתי.
מה שכנראה לא נעשה בבחירות זה לקרוא ספרים. לא נקשיב ליצירה של אחד הסופרים החשובים שליוו את 70 שנותיה של מדינת ישראל, על כל רבדיה המורכבים. אולי בזכות לכתו נחזור לעיין בספריו, להרגיש ולא רק להבין שבלי סולידריות, בלי חברה אין כלכלה.
הכותבת היא יו"ר אי.בי.אי קרנות נאמנות