שטרות ומטבעות אירו / צילום: Shutterstock
היום (ג') יחגוג מטבע האירו את יום הולדתו ה-20. אבן דרך זו, יותר מרוב אבני הדרך הדומות, היא הישג חשוב. יצירת האיחוד המוניטרי היא אחד האירועים המשמעותיים באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, לצד הקמת השוק המשותף, קריסת הגוש הסובייטי ואיחודה מחדש של גרמניה.
עמידותו של האירו מרשימה עוד יותר לנוכח הדרישות שמציב האיחוד האירופי למדינות החברות בו בתמורה להבטחה שהוגשמה באופן חלקי בלבד - עובדה שיצרה בעיות לאורך 20 שנותיו הראשונות של המטבע, ושעדיין עלולה לפלג את האיחוד.
קל לשכוח את ההבטחה לנוכח הטראומות שטלטלו את גוש האירו. במיטבו, היה האירו מכשיר לסחר חופשי. כשדווח על ההסכמים שיצרו את המטבע ב-1998, נכתב תחילה כי איחוד המטבע "יקדם סחר חופשי ויעיל בכל מקום" - ולא רק בתוך אירופה. רוברט מונדל, הכלכלן חתן פרס נובל, שזכה להכרה רחבה כאבי האירו, כתב אז ב"וול סטריט ג'ורנל" כי "התועלות ינבעו משקיפות התמחור, יציבות הציפיות והעלויות הנמוכות של עשיית עסקאות".
יעדים אלה הושגו בעיקרם. כמו כן, הושג היעד שציין מונדל בסוף מאמרו - שתועלת נוספת של האירו תהיה מדיניות מוניטרית כלל-אירופית, "שתופעל בידי המוחות הטובים ביותר שיכולה אירופה לגייס".
ליוונים סיבות טובות להתמרמר
למרות הדיון הציבורי בהתערבויותיו של מריו דראגי בתגובה לפאניקה בשווקים, סיפק הבנק האירופי המרכזי (ECB) מדיניות מוניטרית אחראית יותר משהיו אירופאים רבים מקבלים מהבנקים המרכזיים שלהם בתקופה שלפני עידן האירו.
האירו גם בלם את יישומם של כמה מהרעיונות הגרועים ביותר של הכלכלנים. מונדל וקומץ כלכלנים אחרים טענו מלכתחילה שהאירו ימנע את הפיחותים שבאמצעותם מבקשים כלכלנים קיינסיאניים לטייח את כישלונותיהם על חשבון החוסכים והעניים. כלכלנים ופרשנים, שצריכים היו לדעת טוב יותר, עדיין טוענים שליקויו הפטאלי של האירו הוא שכלכלות במצוקה אינן יכולות לחדש את שגשוגן באמצעות פיחותי מטבע.
המצביעים במדינות בעלות הכלכלות הרעועות ביותר באירופה מבינים שזה יתרון, ולא תועלת. ליוונים יש סיבות טובות להתמרמר על הניהול הכלכלי הכושל בהנחיית בריסל, אבל בעומק המשבר של יוון ב-2015 הם היו להוטים להעביר את חסכונותיהם נקובי האירו לחו"ל כדי להגן עליהם מפני איום השקתה המחודשת של הדרכמה היוונית.
אף אחד לא הצליח לגבש קונצנזוס פוליטי לפרישה מהאירו - גם לא על רקע עלייתם של כוחות פופוליסטיים ולאומניים. בסקר Eurobarometer של נציבות האיחוד האירופי בנובמבר האחרון, אמרו כ-85% מהאירים, 64% מהפורטוגלים, 62% מהספרדים ו-60% מהיוונים שהאירו טוב למדינה שלהם.
זוהי רמת תמיכה מדהימה במדינות שסבלו כל כך הרבה כדי לשמור על האירו, וגם במדינות שמשלמי המס בהן כורעים תחת הנטל כדי לתמוך באיחוד המטבע שוררת תמיכה חזקה כזו באירו. 70% מהגרמנים חושבים שהאירו טוב לגרמניה, ו-69% מההולנדים אומרים שהוא טוב להולנד. התמיכה באירו חזקה במיוחד בקרב אירופים צעירים.
הכלכלה צומחת לאט מדי
ואולם הפוליטיקה של האירו ממשיכה להיות סבוכה. רבים ממייסדי האירו קיוו ששותפות המטבע תעודד את האירופאים לחשוב על עצמם כעל אנשים שחולקים משטר פוליטי אירופי משותף. האינטגרציה הכלכלית תדרוש איחוד פוליטי מתהדק והולך, ושניהם יקדמו את עוצמתה ויוקרתה העולמיים של אירופה. תומכי אירו אחרים מקווים שהמטבע המשותף ימריץ רפורמות בצד ההיצע, שהיו צריכות להתבצע כבר לפני 20 שנה.
אף אחד מהמחנות אינו צודק לחלוטין. ב"וול סטריט ג'ורנל" מקווים שמכיוון שהפיחות התחרותי כבר חדל מלהיות אופציה, ייאלצו הממשלות לבצע דה-רגולציה, לקצץ מסים ולצמצם את ההוצאות כדי לאפשר לפריון העבודה המקומי להתמזג עם הפריון של המדינות החזקות בגוש האירו. תחילה נראה שזה עובד, בייחוד כשגרמניה יישמה רפורמות בשוק העבודה בשנים 2003-2004, ונפטרה מתדמית "האיש החולה" של אירופה.
ואולם אופטימיות זו התעלמה מפוטנציאל עוצמת הרתיעה מפני רפורמות באירופה. חלק מהמדינות כיבדו את יעדי גירעון התקציב הלאומי, בעוד שמדינות פחות תחרותיות מהבחינה הכלכלית ניצלו את הריבית הנמוכה על הלוואות נקובות אירו כדי לחיות מעל לאמצעיהן.
גם בריסל וגם ממשלותיהן של מרבית מדינות הלאום באירופה לא ביצעו לאחר פרוץ משבר גוש האירו באתונה בסוף 2009 את הרפורמות שעליהן לבצע כדי לחדש את השגשוג ששרר קום למשבר.
התוצאה היא גוש אירו שכלכלתו צומחת לאט מדי בתקופות של גאות עולמית, ושחוסנו נראה רעוע יותר במהלכה של כל האטה עולמית חדשה. הניסויים המוניטריים יוצאי דופן שביצעECB ב-10 השנים האחרונות הרוויחו יותר זמן למדינות החלשות בגוש האירו, אך קריאותיו החוזרות ונשנות של דראגי לרפורמות בצד ההיצע שיציבו את גוש האירו על בסיס יציב יותר, נפלו בעיקרן על אוזניים ערלות - למעט, באיחור, אוזניה של צרפת בהנהגת עמנואל מקרון. הרפורמות של מקרון נתונות כעת בסכנה בשל ההתקוממות העממית נגד מס הדלק שלו.
הגרמנים זועמים על היוונים
החלוקה הלא-שווה של עלויות הרפורמה מחריפה את המתח הפוליטי בין חברות גוש האירו. הגרמנים שהשלימו עם צמצום שירותי הרווחה והעלאות שכר מתונות בלבד כמחיר שעליהם לשלם עבור תחרותיות ארוכת טווח, זועמים על היוונים שמנסים להשתמש בסובסידיות הגרמניות כדי להימנע מתשלום מחיר כזה בעצמם. האיטלקים, שרואים כיצד סולחים למקרון על קיצוצי המס שנועדו להמריץ את צמיחתה של כלכלת צרפת, תוך הפרת התקנות הפיסקאליות של גוש האירו - מסרבים להשלים עם כך שהם עצמם אינם ראויים לסלחנות דומה על חגיגת הטבות הרווחה החדשה שלהם.
ניתן להתפתות ולהחשיב זאת כבעיה מוסדית, שניתנת אולי לפתרון באמצעות יצירת משרה של שר אוצר לגוש האירו, או הגברת המאמצים ליצירת אינטגרציה פוליטית חפוזה. מקרון הפך סוגיה זו למרכז האג'נדה האירופית שלו, ואפילו מספר גדל והולך של כלכלנים גרמנים טוענים שאין מנוס מביצוע סוג כלשהו של איחוד פיסקאלי. פוליטיקאים רבים רוצים גם סיוע חירום נוסף או מנגנוני העברה פיסקאלית חדשים.
ואולם אירופה עדיין מורכבת ממדינות לאום עם מסורות ופוליטיקה אינדיבידואליות, ואין שום קונצנזוס על אינטגרציה פוליטית כזו. בכל מקרה, ההבטחה העיקרית של האירו תמיד היתה כלכלית - לקדם את הסחר החופשי ולאכוף משמעת בתחום המדיניות הכלכלית.
הלקח מ-20 שנותיו הראשונות של האירו הוא שרק רפורמה כלכלית לעידוד הצמיחה והפריון במדינות החלשות תאפשר לאירו להגשים את הפוטנציאל המלא שלו.