המכונית החשמלית של בטר פלייס / צילום: אבי שאולי
אחד החששות הגדולים של נושאי משרה הוא הפחד שהחלטה שקיבלו תתברר בדיעבד כשגויה, והם ייתבעו לדין בגינה בטענה שהתרשלו במילוי תפקידם. מטבע הדברים, אם וכאשר תוגש תביעה כזו בעתיד, יהיה זה במצב שבו הנזק כבר אירע, ויהיו ידועים גם הגורמים וההיבטים שלא הובאו בחשבון או לא ניתן להם משקל מספיק בזמן אמת. במצב דברים זה, החשש הוא שבית המשפט שיבחן את הדברים, ילקה בהטיית ה"חוכמה שבדיעבד" ויקבע כי מדובר בהחלטה בלתי סבירה (כלומר רשלנית), שיש להטיל בגינה על מקבל ההחלטה אחריות נזיקית.
כאשר מדובר בדירקטורים ובנושאי משרה בחברות, חשש כזה עלול להוביל לקיפאון ולזהירות יתר, אשר ימנעו קבלת החלטות עסקיות שכרוכות בסיכונים.
על רקע הזה התפתח במשפט האמריקאי "כלל שיקול-הדעת העסקי" (Business Judgment Rule), אשר נקלט גם בארץ בפסיקת בית המשפט העליון כמו ב"פרשת אלוביץ". על-פי הכלל, הדירקטורים ונושאי המשרה בחברה יהיו חסינים מפני הפעלת ביקורת שיפוטית מהותית על החלטותיהם, בהתמלא 3 תנאים: הראשון - ההחלטה התקבלה שלא מתוך ניגוד עניינים; השני - ההחלטה התקבלה בתום לב (סובייקטיבי); והתנאי השלישי - ההחלטה הייתה "מיודעת", כלומר לאחר עיון בנתונים ושקילת השיקולים הרלוונטיים. נושא משרה שקיבל החלטה העומדת בשלושת התנאים הללו, ייהנה מ"חזקת תקינות". עם זאת, מדובר בחזקה הניתנת לסתירה.
דוגמה רלוונטית לכלל שיקול-הדעת העסקי היא פסק הדין בעניין חברת בטר פלייס, שנתן השופט עופר גרוסקופף בשבתו בבית המשפט המחוזי. זהו יישום מאלף של הכלל, ויש אף שיאמרו שמדובר ביישום מרחיק לכת מדי שלו. במקרה זה הגישו מפרקי בטר פלייס תביעה בסך של כ-200 מיליון שקל נגד הדירקטורים ונושאי המשרה בקבוצת בטר פלייס, בטענה כי הם התרשלו במילוי תפקידם.
בית המשפט בחן את המקרה וציין כי בדרך-כלל שאלת תחולתו של "כלל שיקול-הדעת העסקי" נדונה ותמשיך להידון במסגרת בקשה לאישור תובענה נגזרת, שהיא הליך מקדמי שבו נבחנת השאלה - האם לאשר את הגשתה של תביעה נגזרת בשם החברה. עם זאת, השופט הוסיף כי כאשר שאלת תחולתו של הכלל נבחנת במסגרת תביעה אזרחית רגילה (כמו במקרה שנדון בפרשת בטר פלייס), ראוי לדון בתחולתו של הכלל באחת משתי דרכים: במסגרת בקשה לסילוק על הסף; או באמצעות החלטה בדבר ניהול ההליך בשני שלבים, כאשר בשלב הראשון תיבחן השאלה, האם התביעה אינה נחסמת לאור כלל שיקול-הדעת.
לאור זאת, בית המשפט בחן היטב את כתב התביעה וציין כי גם אם יוכחו כל הטענות הכלולות בו, עדיין אין בהן כדי להתגבר על מחסום כלל שיקול-הדעת העסקי, והורה על סילוק התביעה על הסף.
על אף מעלותיו הבולטות, פסק הדין מעורר מספר מחשבות-שאלות: ראשית, יש להניח כי במקרים דומים לא ייטענו עוד טענות שלפיהן הדירקטורים ונושאי המשרה היו מודעים לסיכונים, אך בחרו להתעלם מהם (התרשלות מהותית). מנגד, כתבי הטענות יתמקדו יותר בטענות שלפיהן נושאי המשרה התרשלו בתהליך קבלת ההחלטות (התרשלות פרוצדורלית) - טיעון שיוגש לעתים באופן מלאכותי, על-מנת לצלוח את המשוכה של סילוק על הסף.
שנית, כפי שעולה מפסק הדין, בית המשפט יצק את כלל שיקול-הדעת העסקי לתוך ההוראה בתקנות סדר הדין האזרחי, המאפשרת מחיקת כתב תביעה על הסף מחמת "היעדר עילה". על רקע זה, יש מקום לתהות האם מבחינה קונספטואלית אכן כלל שיקול-הדעת העסקי מאיין (מבטל) את עילת התביעה במקרים כאלה, באופן שניתן לומר שיש לסלקה בשל "היעדר עילה" - או שמא מדובר דווקא בכלל שהוא במהותו טענת הגנה.
הכותבים הם עורכי דין במשרד אילן סופר