צילום: Merrick Morton-NETFLIX
התזמון היה משונה. בזמן שכל תשומת הלב של עולם הקולנוע מופנית לסיכומי השנה, סרטי החגים המשפחתיים והיצירות המהוללות של מרוץ האוסקר המתחמם, החליטו בנטפליקס לשחרר את "קופסת הציפורים" - סרט אימה בכיכובה של סנדרה בולוק ובבימויה של יקירת הקולנוע העולמי סוזן בייר, שהייתה לאישה השנייה (והאחרונה, נכון לרגע זה), שזכתה בפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה, עם נציג דנמרק, "אחרי החתונה".
על פניו, נראה שהסרט מתאים הרבה יותר לאוקטובר, אז נחגג ליל כל הקדושים והקהל האמריקאי צמא לסרטי אימה חדשים, או לאזור ינואר-פברואר שנחשבים לחודשים שבהם ההיצע הקולנועי דל למדי, אבל לנטפליקס הייתה אסטרטגיה אחרת, שהצליחה מעל למשוער. האמריקאים הנמצאים בחופשה ומסתגרים בבית מפני החורף, צרכו את הסרט בהמוניהם, ונטפליקס הודיעה כי הסרט שבר את שיאי הצפייה לשבוע ראשון עם 45 מיליון צופים. גם ברשתות החברתיות קשה לפספס את הסרט הזה, שהפך כמעט לתופעה ויראלית.
ההצלחה הגדולה יכולה לייצר מערך ציפיות שגוי לסרט הזה, אז כבר מעכשיו נאמר ש"קופסת הציפורים" הוא סרט טוב מאוד, אבל גם לא חף מבעיות, כזה שצריך להגיע אליו בראש נקי ולקוות ללא יותר משעתיים של בידור ראוי, שאותן הוא בהחלט מספק.
את "קופסת הציפורים" כתב התסריטאי המועמד לאוסקר אריק הייזרר ("המפגש") על-פי ספרו של ג’וש מלרמן, והוא מתנהל על שתי נקודות זמן המסופרות במקביל. בראשונה, אישה (בולוק) יוצאת למסע הישרדות בחברת שני ילדים קטנים, והשנייה היא סך האירועים שהביאו למצב הביש הזה - שבו אנחנו מגלים שזן מסוים, של מפלצות או חייזרים, פלש לפלנטה שלנו ופנה לשיטת הרג די מעניינת: ברגע שבני האדם חוזים ביצורים האלו, שפיותם משתבשת והם ממהרים לשלוח יד בנפשם. כך, כדי לשרוד, עליך לוותר לחלוטין על חוש הראייה ולא משנה מה, אסור לך לצאת מהבית ללא כיסוי עיניים, אחרת, זמנך קצוב למדי.
"קופסת הציפורים" מהדהד את אחד מלהיטי האימה של 2018, "מקום שקט", ובו חייזרים בעלי חוש שמיעה מפותח מאיימים על האנושות, ועל גיבורי הסרט היה לשמור על דממה מוחלטת. "מקום שקט" מוצלח מזה של נטפליקס, בעיקר בגלל שהבימוי שלו יצירתי יותר והתסריט מנומק ומפותח באופן מרשים יותר, כאשר ב"קופסת הציפורים" ישנה תחושה שהעולם לא לגמרי פוענח עד הסוף, ובמהלך הצפייה צצות יותר מדי שאלות בנוגע לחוקים ולהיגיון שאמורים לקדם את העלילה.
"קופסת הציפורים", על אף הפקתו המרשימה, עובד יותר טוב כאלגוריה לאימהות מאשר כסרט אימה שאמור להקפיץ אותנו ממושבינו, כי הרי מהי אימהות אם לא לחתור בנהר כאשר עינייך מכוסות ואת ממציאה את דרכך תוך כדי הסתמכות על אינסטינקטים בלבד. ובכל זאת, מדובר בסרט כיפי ומהנה למדי, בעיקר בזכות המסתורין שאופף את חלקו הראשון, והופעתה המצוינת של סנדרה בולוק.