לא בכל יום עולה על מסלול המרתון רצה כמו עידית שלינגבאום

עידית שלינגבאום, מתמודדת עם מקבץ של קשיים, מחלות ומגבלות, זכתה השנה למחווה יוצאת דרך מהנהלת מרתון ישראל: מרתון טבריה יהיה הראשון שבו אושרה לרץ חריגה של שעה בלו"ז

מרתון טבריה / צילום: מרתון ישראל
מרתון טבריה / צילום: מרתון ישראל

מרתון טבריה, המרתון הוותיק ביותר בישראל שמתקיים מחר בפעם ה-42 ופותח את עונת המרוצים העירוניים (אחריו מרתון תל אביב בפברואר ומרתון ירושלים במארס) יארח ב-42 הקילומטרים שלו כ-5,000 רצים ורצות מהארץ ומהעולם. אחת מהן, עידית שלינגבאום, זכתה במחווה יוצאת דופן מהנהלת המרתון: זו הפעם הראשונה שאושרה לרץ או רצה חריגה של שעה בלו"ז, כדי לאפשר לה לסיים.

לא בכל יום עולה על מסלול המרתון רצה שנאלצת להתמודד עם מקבץ בלתי נתפס של מגבלות וקשיים בעת ובעונה אחת, ולמרות זאת לא מוותרת ונאבקת, בעיקר מול עצמה. כזו היא עידית שלינגבאום (45), שהיקום מעמיד אותה במבחנים פעם אחר פעם.

הסיפור של שלינגבאום יכול להיות סיפורם של שלושה אנשים ויותר. "כשהייתי צעירה, לא אהבתי לרוץ" היא מספרת, "גם לא הייתי מהרזות, כך שריצה למרחקים נראתה לי סיוט", ולמרות זאת, מסלול החיים ומסלול הריצה התחברו, קצת בעל כורחה, עד שהריצה הפכה לקרש הצלה.

את מסע חייה הבוגרים היא החלה בהתמודדות עם טרגדיה אישית, וזה נמשך במורכבות משפחתית שבגללה "הייתי עסוקה ב'מסביב של החיים' ולא בעצמי. "ניסיתי להתאמן בחדר כושר, אבל הייתי גדולה מדי וזה לא התאים לגוף ולרמת הכושר הירודה שלי, אז נפצעתי ועזבתי. כחלופה הציע לי בעלי להצטרף לקבוצת ריצה, והתאהבתי".

"נישקתי את המדליה"

שלינגבאום החלה בקטן, אימון בשבוע, ועלתה לפעמיים כשהוצע לה לרוץ חמישה קילומטרים. "זה היה מתסכל", היא משחזרת, "לא יכולתי לרוץ בקצב כמו כולם כי הייתי שמנה. כשכולם עשו שישה סיבובים, אני עשיתי שלושה והגעתי עם הלשון בחוץ. תוכנית האימונים לא התאימה לי ולמרות שעמדתי בתחרות ורצתי חמישה קילומטרים, שוב נפצעתי".

עם ההחלמה, חזרה עם מטרה נוספת: לרוץ עשרה קילומטרים, אך המאמן טען שבשל משקלה זה לא אפשרי. התוצאה הייתה הפוכה. "כשאומרים לי 'לא', זה מפעיל לי את הטריגר. אז התחלתי להתאמן לבד, אלא שלא ידעתי כלום. לא הייתה לי תוכנית אימונים, לא אכלתי נכון והייתי מסיימת אימון מעולפת. ובכל זאת התכוננתי לריצה בטבריה לפני ארבע שנים".

האתגרים לא הרפו. חודשיים לפני התחרות התבשרה שהיא חולה בהלופיציה, מחלה שנובעת מסטרס וגורמת לאיבוד שיער בגוף ועייפות יתר. "טופלתי בסטרואידים וסבלתי, וכדי להתמודד ברחתי החוצה לריצה. לקראת סבב הטיפולים השני החלטתי לא לוותר, וכשהתבשרתי כמה ימים לפני הריצה שהטיפול עובד, הגעתי לטבריה מאושרת. רצתי, קיבלתי מדליה, נישקתי אותה, ובכיתי".

 עידית שלינגבאום / צילום: מרתון טבריה
  עידית שלינגבאום / צילום: מרתון טבריה

מכאן היא בחרה להמשיך לרוץ, אך הפעם עם מאמן, וגם זה היה אתגר: "אף אחד לא הבין את הצרכים המורכבים שלי, כי הריצה שלי שונה בקצב. החלפתי מאמנים שגרמו לי נזקים. לא אכלתי טוב, לא שמרתי על המשקל, ובעקבות תחרות נוספת הגעתי לפריצת דיסק בגב שהשביתה אותי עד כמעט שיתוק".

הנזק הכבד היווה נקודת מפנה. "את השיקום עברתי בזכותה של גלית ברנר, פיזיותרפיסטית המתמחה בעמוד שדרה", היא אומרת. "זה היה טיפול ארוך וכואב. הייתי במיטה כל הזמן ובכיתי, כי חרב עולמי. כשגלית אמרה לי באחד המפגשים שכדי לרוץ אני צריכה ללכת, החלטתי שמספיק לבכות, שאני לא שוקעת במרה שחורה, ולמרות כאבי התופת מתחילה מחדש, עד שחזרתי לרוץ".

ברנר חיברה אותה עם תומר ניסני, מאמן העוסק בשיקום, שהיה הראשון לזהות את מגבלותיה: חוסר יציבות, שרירים חלשים, משקל יתר ועוד, ולהרכיב עבורה תוכנית עבודה מודולרית. מה זה אומר? "תוכנית האימונים משתנה בהתאם למצב הגופני והרגשי שלי, והוא כל הזמן קשוב לצרכים ועושה התאמות. הוא גם הכין אותי מנטלית ואמר לי שאוכל לרוץ גם מרתון. וזה היה מדהים. תוך שנה וחצי רצתי חצי מרתון באמסטרדם - ולא הפסקתי לבכות. לפני שנתיים נרשמתי למרתון טבריה, כשאני בכושר והגוף במצב טוב, אבל אז המחלה התפרצה שוב, הרגשתי לא טוב ונאלצתי לעצור אימונים ולשנות תוכניות".

לרוץ עם דמעות

המצב, התברר, היה חמור יותר. את ניתוח החירום הצליחה לשכנע את הרופאים לדחות, כדי שתוכל להשתתף בחצי מרתון ברלין. הסאגה התארכה מעבר לצפוי, הקושי התגלה כגדול אף יותר, ולווה בתוכנית שיקום ארוכה. היא יצאה לדרך כשהיא מלווה בניסני ובתזונאי יאיר להב, כדי לרדת שוב במשקל.

"התחלתי מאפס, כי כל העבודה שהשקענו ירדה לטמיון והגבתי כמו זקנה בת 80. מיררתי בבכי מרוב תסכול. הגוף לא שיתף פעולה, אבל תומר הכין תוכנית חדשה ומתאימה, חיזקנו את הגוף ואת הגב, וכל זאת כשאני מתמודדת עם המחלה, אבל גם עם בית וחיים ועבודה. המשכתי להתאמן, וכבר 39 חודשים שאני מתאמנת למרתון. רצה בגשמים נוראים, בחום כבד ואפילו בשלג, בחופשה. בכל שבת בחודשים האחרונים אני יוצאת לרוץ בשעה אחת בלילה ומסיימת בשבע בבוקר 30 קילומטר, כדי שהגוף יכיר את המרחק והעומסים".

מה את אומרת לעצמך בכל השעות האלה?

"אני מנהלת המון שיחות עם עצמי. כשהאימון קשה, אני סופרת את הזמן עד הסוף, וכשהוא זורם, מדמיינת המון, המוח פתוח. אני גם צועקת ומעודדת את עצמי כי אני תמיד רצה לבד. לפעמים אני מעסיקה את המוח בחצי הכוס המלאה, מתמקדת בטוב ולא ברע כדי לא לשקוע".

מאיפה את לוקחת את הכוחות?

"את שלי השגתי באמונה. גם כשהתפרקתי והיה קשה, האמנתי שזה אפשרי. וכשלא האמנתי - דאגתי לאסוף מסביבי אנשים שיאמינו בי".

מה עשתה הריצה לחיים שלך?

"שינתה אותם לחלוטין והביאה לי באלנס אישי לנפש. הריצה נתנה לי ממד נוסף, מבט אחר על יכולת ההתמודדות שלי עם החיים ועם עצמי מול כל הקשיים. היו תקופות שריצה הייתה הדבר היחיד שהוציא אותי מהמיטה מול כל התחלואים. הריצה היא הפסיכולוג שלי".

ומה הסיפור עם הבכי?

"אני אדם מאוד אמוציונלי, אבל עד שהכרתי את עולם הריצה לא הכרתי את הבכי הזה שבא מבפנים, משמחה, מעצב או מתסכול. זה בכי לא מוכר של התפרקות, שלא דומה לכלום ומרגש בלי שליטה".

יש לך עוד עניין עם המשקל?

"אני כל החיים נאבקת במשקל ובחוסר ביטחון, וזה לא ייעלם, זה חלק ממי שאני. העבר הוא מה שמרכיב אותי בהווה ובזכותו אהיה מה שאני בעתיד. גיליתי שיש לי יכולת השפעה על אנשים להעז ולפרוץ גבולות ולהיות מאושרים, כי זה מה שאני עשיתי. זו המתנה שלי ליקום".

ומה יהיה במרתון?
"גם אם לא אסיים, מבחינתי אני מרתוניסטית. עשיתי דרך מדהימה להגיע למעמד הזה", היא אומרת ומתחילה לבכות שוב תוך כדי שיחה. "להתכונן למרתון תוך שנה וחצי זה הישג. מרתון טבריה סוגר מעגל גדול בחיים שלי, של חיבור גוף, נפש ונשמה".

את יוצאת לתחרות ויודעת שאת בעצם מתחרה מול עצמך, ושבסוף בכל מקרה תגיעי אחרונה?

"לגמרי. זו הסיבה שפניתי לעפר פדן ממרתון ישראל, שמפיקים את מרתון טבריה, ואמרתי לו שצריך לכבד גם את האחרונים, לא רק את הראשונים. הוא הבטיח שידאג לזה, ואני מצדיעה לו". ואכן, שלינגבאום קיבלה כאמור שעה נוספת לסיים את הריצה בקצב שלה, כמחוות הוקרה לכל ההשקעה וההקרבה.

"זה יהיה הכי מרגש, כי בסיום יגיעו משפחה וחברים ואנשים שמכירים אותי כדי לרוץ איתי את הקילומטרים האחרונים. העיקר לסיים את המרתון, גם בקצב שלי, כי אני רוצה, מסוגלת ואעשה זאת. למרות המחלות והגוף השמן - כלום לא יעצור אותי. אני באה להילחם. זה ייקח לי שבע שעות ולא יהיה פשוט, אבל אני הולכת לעשות את זה".