כמה פעמים אפשר לחצות את הרוביקון?

א. היום, 10 בינואר, לפני כ-2070 שנה, חצה יוליוס קיסר את הרוביקון בדרכו להפוך לקיסר רומא, וכל מה שהוא שלח לי משם זה את חולצת הטריקו העלובה הזו ועליה אחד ממטבעות הלשון השימושיים והשחוקים ביותר אי פעם. לחצות את הרוביקון זה החציל של המכתמים, אפשר להשתמש בו כמעט בכל נושא ותחום. מדויק יהיה לומר שחל בו פיחות מסוים.

מה שהיה אקט של מרד חד פעמי, נקודת אל־חזור סינגולרית ששינתה את ההיסטוריה, מוצא היום את עצמו באתרים של נהיגה אתגרית כמו בפורומים של טיפול זוגי, בפרשנויות צבאיות כמו בשיר של הרולינג סטונז - "חציתי את הרוביקון", שר מיק ג'אגר, "אני הולך ברחובות האהבה, והם מוצפים דמעות". כל איזה אהבל שנרשם לחצי מרתון חושב שהוא חוצה את הרוביקון. שככה יהיה לי טוב באור שאני רואה אם לא קראתי על מישהי שהחליטה לחצות את הרוביקון ולהכין סלט עגבניות מבושל.

כך, חברות וחברים, חולפת לה תהילת עולם והופכת שיעור לחיים: היום אתה אימפריה, מחר אתה מטבוחה. את המילים הנצחיות האלה בדיוק היה לוחש העבד ברומא על אוזן קיסר בתהלוכות הניצחון, מיד אחרי "ממנטו מורי" - זכור כי אדם אתה.

ב. אנשים דנו ודשו רבות השבוע בדיבר "לא תרצח" בעקבות מעצר חמשת הצעירים היהודים שחשודים במעורבות ברצח עאישה א־ראבי, אבל לפי התגובות של רוב ראשי הימין, על רבניו ומנהיגיו, הבעיה היא בכלל בשב"כ, לא בזה שאישה (ולא הראשונה) נרצחה. נראה שהדיבר השישי הוא ממש חומר למתקדמים בשבילם. אפשר היה להתחיל במשהו יותר בסיסי, כמו הדיבר "זכור כי אדם אתה", אבל אין כזה בעשרת הדברות. שמור את יום השבת דווקא כן, אבל גם זה רק המלצה מסתבר.

עוד מעט שנתיים לאלאור אזריה, ומה שאז נחשב לסוג של רוביקון, נקודת אל־חזור, נראה עכשיו כמו ימי התום של ארץ ישראל הישנה והטובה. כמה יפים היינו כשמישהו עוד טרח לגנות. אז הייתה נקודת אל־חזור, בדומא הייתה נקודת אל־חזור, עכשיו נקודת אל־חזור. כל פעם יש נקודת אל־חזור ובאמת אין לאן לחזור. הכול אל־חזור. מצד שני, הכול גם בר־חלוף. נתנחם בזה.

אני מזמן לא מצפה לשום דבר מאף אחד מהאנשים האלה, אבל מהרב דרוקמן אני עדיין מצליח להתאכזב משום מה בפעם המי יודע כמה. אין שום סיבה אמיתית, זה רק בגלל שלמדתי בישיבה התיכונית אור עציון בראשותו. נראה לי שזו סתם נוסטלגיה דתל"שית שאני צריך להשתחרר ממנה כי עד כמה שאני מתאמץ להיזכר, לא עולה לי שום דבר בעל ערך שלמדתי מהאיש הזה. יכול להיות שזה רק אני, וברשותכם אזקוף זאת לזכותי ואחתוך סופית את החוט שתכלס אף פעם לא באמת חיבר בינינו.

אולי זה רוביקון קטן, אחד ממי יודע כמה רוביקונים שאני צריך לחצות. אולי לא רוביקון רציני כמו סלט עגבניות מבושל, אבל אני צריך להפסיק להשתמש בכל הדרעק של להיות דתל"ש. זה אולי קצת אני, ומעצמי אני לא יכול לברוח, אבל בינינו: זה סתם שטיק. טריק של מסיבות שחילונים אוהבים. אפשר לחשוב, כולה חייתי בקרב הדתיים (דתי מעולם לא הייתי) כשליש מהחיים שלי, וגם החלק הזה הולך וקטן במראה האחורית של החיים ככל שהדרך ממשיכה. שום דבר דרמטי. פחות מניירה; אני כבר מרגיש קל יותר.

ג. לפני כשנה עבר בחלל עצם מסתורי שהגיע מחוץ למערכת השמש והתנהג בצורה שונה מאוד מעצם דומם. פרופסור ישראלי בשם אבי לייב, ראש המחלקה לאסטרונומיה באוניברסיטת הרווארד ומנהל מיזם המחקר על חורים שחורים, כלומר לא איזה ארחי-פרחי מהבוהמה, כתב מאמר מסעיר ובראיון ל"הארץ" טען, בקצרה, שמדובר בחללית גישוש של תרבות מתקדמת שאולי נכחדה, לא לפני שחיה לפני המון המון שנים בגלקסיה רחוקה רחוקה.

העצם/חללית שכונה אומואמואה, שהה כשבוע בחלל שלנו עד שהמשיך הלאה. הקהילה המדעית לא הכי זורמת עם התיאוריה של הפרופסור, אבל אני הולך איתו עד הסוף. חללית גישוש בטכנולוגיה שאנחנו אפילו לא יכולים לדמיין נשלחה על-ידי גלקסיה מתקדמת שעליה אין לנו שום יכולת ללמוד כדי לצפות בנו וכמו שזה נראה, לא גילתה יותר מדי עניין במתרחש. האנשים שם למטה עוד לא מוכנים, דיווחו הגששים. אלה, יש להם עוד הרבה נהרות לחצות לפני שיבינו מה זה להיות אדם, אנחנו כבר לא מדברים על להבין מה זה אדם אחר - בשביל זה אין מספיק נהרות בעולם שלהם. רוביקון, יענה החייזר התורן בחמ"ל של הגלקסיה (זו המילה שלהם ל"קיבלתי"), סעו משם.

ד. אח הרוביקון, הרוביקון! אם הייתי זמר רומאי, הייתי מקים את שלישיית גשר הרוביקון. ואחרי שצחקתם, נשאלת השאלה איפה הרוביקון האמיתי, ומאליה נשאלת שאלת ההמשך: מה יכול הרוביקון עצמו - הנהר שעשה היסטוריה - ללמד אותנו על מה זה באמת אומר "לחצות את הרוביקון"? בואו נקשיב לנהר. הרי הנהר ממשיך ומדבר, אם לצטט את המשורר רוברט האנטר, אבל אף אחד לא שומע מה הוא אומר.

אנחנו אפילו לא סגורים במאה אחוזים על איפה בדיוק בצפון איטליה של היום היה הרוביקון המקורי. כשהגיע אליו יוליוס, הוא אומנם היה גבול רשמי שחצייתו משמעה מלחמה, אבל מאוחר יותר נעלמו המדינות שביניהן חצץ, שמו נשכח מכל לב והוא עצמו, כמו הרבה נהרות בסביבה, שינה את התוואי שלו כמה פעמים בגלל שיטפונות. מילניום וחצי אחר כך מצא את עצמו הנהר במוקד מחלוקת פוליטית ושכתוב ההיסטוריה בתקופת ההתעוררות הלאומית באיטליה. אפילו מוסוליני הכריז שהרוביקון עובר במחוז הולדתו. היום החוקרים די מסכימים שמדובר בנהר שנמצא כ־80 קילומטרים בסך הכול ממורדות הרי האפנינים אל הים האדריאטי (שהוא זרוע של הים התיכון. כלומר - לא מן הנמנע, בכלל לא, שכל אחת ואחד מאיתנו השתכשך לפחות פעם אחת באותם המים שליחכו את הטוגה של יוליוס קיסר ממש!). מדובר בנהר קטן ורדוד שמימיו הדלוחים אדומים מרוב הבוץ שזורם בהם. למעשה, הבוץ האדום העניק לנהר את שמו.

הנהר הקטן, הרדוד והדלוח, שאף אחד לא בדיוק יודע איפה הוא, כבר מזמן איננו, כך גם הקיסר שחצה אותו והאימפריה שכבש. תוואי הנהר שהשתנה אומר לי שלא רק שאי אפשר להיכנס לאותו נהר פעם שנייה - אפילו בפעם הראשונה יהיה לך קשה לעשות את זה, כי לאיזה נהר אתה נכנס בעצם? הוא כל הזמן משתנה. אבל יוליוס לימד אותי שזה לא משנה, העיקר לחצות. איזה רוביקון חצית היום, בנאדם, אני שומע את שאלתו של יוליוס קיסר מהדהדת אליי ממעמקי ההיסטוריה. ראה למעלה, אני עונה לו.
לא יודע מה איתכם, אבל לדעתי, אם אנחנו לא יודעים איפה הרוביקון, זה אומר שהוא יכול להיות בכל מקום. ואם הרוביקון בכל מקום, הרי שאנחנו חוצים אותו כל הזמן, וכל צעד הוא אל חזור גם אם אנחנו לא מרגישים את זה, כי למרות שהכול חד פעמי ובר חלוף, בסוף דברים מצטברים, כמו אבק.

אז כשאתה קצת עצוב ולבד וקר לך ורטוב, תזכור שאולי היום אתה מטבוחה, אבל פעם היית אימפריה.