ורד רמון-ריבלין / צילום: ענבל מרמרי
1. אחת המרואיינות שלנו סיפרה לי כשנפגשנו, איך אחרי שהכתבה איתה עלתה לאתר, עלו גם הטוקבקים. והיה שם איזה טוקבק אחד מכפיש במיוחד שהיא לא יכלה להכיל, כי כולם יראו ומה יהיה. "זה בטח האקס שלי", אמרה לעצמה, ולא הצליחה לישון לילות מרוב בהלה. הטוקבק המבזה מעך את נשמתה, לא נתן לה מנוח.
היא לא מקרה יוצא דופן. אני נתקלת בהרבה ראיונות עם אנשים שמתעקשים, משום מה, לקרוא טוקבקים, לטבוע בנהרות הג'יפה ולהתענות. הם מתבוססים בהשתלחויות אלימות שכותבים עליהם, וגם לא יוצאים מהמיטה אחרי זה. נשמע לכם הגיוני? איזו סיבה יש להכניס זבל לתודעה שלנו?
אבל השבוע, כשחברת צוות שלי הגיבה בדאגה לטוקבקים חינניים במיוחד, שאלתי אותה: מה נכתב שם, שאת דואגת לי? לא יודעת, היא אמרה, זה רק עשה לי בחילה. תבקשי למחוק אותם.
הכי קל לרצות למחוק. אבל אני דווקא לא חושבת שאנחנו צריכים להתאמץ למחוק כל רעש שעושה קולות לא נוחים. מגיע שלב בחיים שבו חייבים להשתחרר מאשליית השליטה. אין לנו שליטה על מה שאנשים (או בוטים) יחשבו או יעשו בקשר אלינו. יש לנו בקושי שליטה על עצמנו, על איך נבחר להגיב.
אנחנו לא חייבים לתת לחומרים רקובים לחדור אותנו, לא לגוף ולא לתודעה. מישהו צריך לקבל אחריות על ההזנה של המוח שלנו. ואתם יודעים מי המישהו הזה.
מצד שני, זה תרגיל בפיתוח חוסן. זה אומר לאפשר לעצמנו להכיל גם דברים פחות נעימים שקורים. ללמוד לחיות גם בתוך מרחב לא סטרילי, אוהד, מחבק ומריע. כן, לא תמיד יגידו לך 'וואו' על כל דבר שתעשה.
עם השנים למדתי לא להיבהל מתגובות שליליות. לפעמים התגובות האלה הן דרך של אחרים לומר לך פשוט את זה: תשים לב אליי, תראה אותי, תשמע. ומהמקום הזה, התגובה הנכונה יכולה להיות לגמרי אחרת מכפי שהאינסטינקט מכתיב.
2. לפתח חוסן זה אומר להיחשף למינון נמוך של חומר שבהמשך מחסן אותנו מפני כמויות נוספות גדולות שלו. זה הרעיון של חיסונים: מצב שבו מינון קטן של חומר מזיק מביא תועלת ומשמש תרופה.
כל כך הרבה שמענו כבר על אנשים שעברו משבר ומגיעים אחריו להישגים גדולים יותר מבעבר. מי הועיל להם יותר מכל? אלה שניסו לפגוע בהם, אבל נכשלו בסופו של דבר.
חלק מהם אפילו מרוויחים מההכפשות עצמן. ככל שהן מתרבות, כך מתפשט המסר שלהם. הם פיתחו מומחיות בהכעסת אנשים כדי להרוויח מתגובתם. מהלכי הכפשה לפעמים מועילים, למי שמסוגל לשרוד אותם. היש יותר מירי רגב מזה?
3. תראו את האבסורד. יש כאלה שחטפו כל כך מהסביבה, שזה רק גרם להם לנסוק, כי כבר לא היה להם אכפת. איך סיפרה פעם צופית גרנט: "הדברים שאמרו אז עליי (אחרי אירוע שתיית השתן) היו כל כך קשים, שזה הוציא אותי לסוג של חירות מהצורך שיאהבו ויעריכו אותי. הייתי במקום כל כך דרוס ולא מוערך, שפשוט עפתי על החיים". ואילו אמיר דדון ניסח את הדרך שלו: "כשאתה כל כך מצולק, אתה מרגיש שאי אפשר עליך". אנשים שנקלעו למצוקה קשה והצטלקו, מונעים הרבה פעמים מתוך רצון בלתי נשלט לתקן את הצלקת, להוכיח משהו - והם יודעים לתעל את הדחף הזה לאנרגיה של הצלחה פנומנלית.
4. חוסן הוא גמישות. להטיל ספק כל הזמן, לא להיאחז בתפיסה מקובעת, גם אם היא עבדה בשבילנו עד עכשיו. להתנסות בדברים חדשים לעיתים קרובות, לקחת סיכונים סבירים, לא להיצמד לתוצאות.
רוב היום אנחנו על טייס אוטומטי, לא מפנים קשב מודע לפעילויות השגרתיות. הנתיבים העצביים המאוד עמוקים שיש במוח מכתיבים לנו דפוסי התנהגות שחוזרים על עצמם. אנחנו קצת רובוטים, זו הדרך של המוח לחסוך אנרגיה, אחרת היינו צריכים לחשוב כל דקה על מה שאנחנו עושים. מתי זה נעשה בעייתי? כשדפוסי חשיבה קבועים מסנדלים אותנו. לפעמים צריך לעצור, לנשום, לבחור מחדש מתוך קשב נקי ומודע.
יש אנשים שיש להם בריאות, כסף, ילדים מוצלחים - ובכל זאת הם מסתובבים מתוסכלים ומקטרים. לעומתם יש אחרים, שמתמודדים עם קשיים עצומים ועוברים תקופות איומות - אבל יודעים להתאושש מהר, מאמינים שיהיה בסדר.
זה די תלוי בנו. האופציה להתבאס תלויה גם במחשבות שנרשה לעצמנו. מחשבות אפשר לבחור.
5. הניסיון להימנע מלחוות לחץ או משבר קטן, ההתעקשות להעלים את החלקים האלה מחיינו, זו הדרך הכי טובה להפוך אדם פגיע יותר. אם נבחר לא לקחת ללב אירועים קטנים, זה יגדיל את יכולת ההתמודדות עם דברים משמעותיים. לא על כל שטות שווה לבזבז אנרגיה. החיים שמו לך ביס? זה לא אומר שאתה חייב להתמוטט בתמורה. אפשר להכיל אי נוחות, שזה האחיין של 'עמידה במשברים'.
הכרתי כמה אנשים שכולנו תייגנו בתיקיית 'חזקים מאוד', אבל מאחורי זה לא עמד חוסן. הם רצו לשלוט בכל, עד רמת הפסיק. הם כל כך רצו שהכול יהיה בדיוק כמו שהם רוצים, ואם זה טיפה לא - התחרפנו. אפס יכולת לחיות עם אי השליטה, אפס גמישות. כשהם חטפו את הכאפה בגדול, הם איבדו את כל מה שקידשו. את המעמד, את הכסף, את ההשפעה, את החופש. אולי כי מלכתחילה לא רצו לוותר על הפסיק.
זה שאדם מחזיק בעמדת כוח לא אומר שיש לו חוסן פנימי. אפשר להיתקל באנשים מפוחדים, חלשים, רדופים, שהגיעו לראש הפירמידה. יש להם תקציבי ענק, השפעה, קשרים. מה קורה כשהם נקלעים למשבר? הם בטוחים שגם פה הכסף יוציא אותם מזה, מסרבים להפנים שרק המשאבים הפנימיים יועילו פה. בלעדיהם, כשהדברים מסתבכים, הם מתפרקים לחתיכות.
6. אפשר להסתכל על חוסן כעל סוג של אינטליגנציה. לרוב זו האינטליגנציה שהכי עובדת. ניתן לפתח אותה, כדאי לתרגל אותה, אבל רצוי לא לצאת לעבודה בלעדיה.
לעשות טעויות זה חלק מהעניין. לוזר הוא מי שעושה טעויות ולא מנצל אותן כמקור לידע חדש, או שמתעקש להתחפר בעמדת מגננה. תרשו לעצמכם משברים קטנים. עצם ההתנסות והלמידה מהם מונעות הרבה פעמים משברים גדולים יותר. לא תצליחו להימלט מזה, החיים יזמנו לכם את ההיתקלויות שבסופו של דבר יועילו לכם. יש מי שקורא לזה ניסיון.