מירי רגב / צילום: עודד קרני
תקופת המעבר שאליה נכנסה הממשלה היא באופן רשמי גם סיום הקדנציה של מירי רגב כשרת התרבות והספורט. רגב בוודאי לא תיזכר כשרה שהותירה חותם על הספורט. רחוק מזה. היא לא ביצעה הפיכה ברמת התשתיות הלאומיות, לא קידמה את הספורט והספורטאים, ורוב ההתייחסויות שלה לספורט היו כמו שרוב הפוליטיקאים משתמשים בו - זמן אוויר וחשיפה לשר להיאחז בהם בעת הצלחה של ספורטאי ישראלי או נבחרת. היא תיזכר בעיקר בזכות העיסוק שלה בסמלים, אותות ומופתים לאומיים - מסוגיות הנפת הדגל או דאגתה להשמעת ההמנון הלאומי בעת אירוע ספורט על "אדמת אויב".
האם שר ספורט, ללא שום רקע והבנה של המטריה, יכול בכלל בארבע שנים לייצר שינוי בספורט? כנראה שלא. משרד הספורט הוא בעייתי מבחינה פוליטית. הוא משרד שולי מאוד מבחינה תקציבית (800 מיליון שקל) כדי להזיז בו דברים גדולים. הוא משמש כבית קברות לפוליטיקאים בסוף דרכם (לימור לבנת) או במקרה של רגב מינוי מיניסטריאלי ראשון שיש לבלוע כדי לקבל משהו טוב יותר בהמשך. השרים בו ממולכדים. שרים כמו רגב יודעים שפעילויות משמעויות מדי לתיקון הספורט כמו רפורמות ייתקלו מיד בגורמי כוח - מרכזי הספורט, אנשי הוועד האולימפי, ארגוני שחקנים, הסתדרות. המשמעויות של היתקלויות כאלו עבור השר, במשרד כה זניח, הן פוטנציאל לנזק עצום בקרב מתפקדי המרכז. וגם רגב - אחרי שהבינה בשלב מוקדם מאוד כי אין לה שום יכולת לעורר רפורמה משמעותית ומזיזת הרים (כמו בתחבורה, בסלולר, טיפול ביוקר המחיה) כל מה שנשאר לה היה להיתלות על הכתפיים של אנשי הג'ודו. ואת זה היא עשתה מצוין.
רגב אמרה בנאום סיכום הקדנציה כי "אני מותירה אחריי משרד ספורט עוצמתי". במקרה הזה יש חשש גדול מאוד שהיא צודקת. בתקופתה הפך משרד הספורט, שהיה עד לפני כמה שנים גורם לא רלוונטי שהתנהל בחסות הוועד האולימפי, הטוטו והמרכזים, לגורם מוביל וקובע בספורט הישראלי. בתקופתה עבר תקציב הספורט כולו מהטוטו לידי משרד הספורט - מהלך שנוהל על ידי משרד האוצר כחלק ממלחמתו בהימורים ולא על ידי רגב; בתקופתה "הולאם" מכון וינגייט הקורס ועבר לידי המדינה ולשליטת משרד הספורט - מהלך שנעשה תקופת לימור לבנת ורק הושלם פורמלית על ידי רגב.
העברת הסמכויות למשרד תשרת ללא ספק פחות את הספורט, אבל הרבה יותר את האג'נדות הפוליטיות של שרי הספורט הבאים.