להצביע על דוח בריק

דיבורים כבר מזמן הם לא רק חלק מהחיים אצלנו - אלא החיים עצמם. זו הסיבה העיקרית לכך שבנימין נתניהו לא מפסיד בחירות. היא קול הבריטון הכובש, שהוא יודע להפעילו על פי הנסיבות. לקול הזה יש ציבור שהוא מכור אליו, מהופנט ממנו. על שכמותו נאמר שלא חשוב מה הם עושים, אלא מה ואיך הם אומרים.

שומעים כל כך הרבה דיבורים, מעל אין ספור במות, שקשה מאוד לבור את המוץ מן התבן. איזה דברים חשובים נאמרו אצלנו בשנים האחרונות? את הנושא הפלסטיני נשים בצד, כי שום דבר שנאמר במסגרתו אינו חשוב. היום אומרים כך, מחר אחרת. היום מאיימים, מחר לא מממשים. לכן יש לחפש את ההתבטאויות החשובות מחוץ למעגל הבלתי נגמר הזה.

מי הכובש? חמאס או אנחנו?

כשלעצמי, איתרתי שני תחומים שאינם זוכים לתשומת-הלב שהם לא רק ראויים לה, אלא שאנחנו מאד זקוקים לה. האחד הוא האלוף יצחק בריק. כזכור הוא משמש כנציב קבילות החיילים, ובתפקיד זה הגיש דוח על מוכנות צה"ל למלחמה. בדוח הוא מגלה דברים קשים ביותר, שיכולים להסביר את הכישלונות של צה"ל בשנים האחרונות; שמסבירים איך ארגון טרור יכול לשגע מדינה במשך עשרות שנים, כאילו הם היו הכובשים ואנחנו הנכבשים.

לא ששים לקרב, בצדק

ראינו בסיבוב האחרון בעזה שצה"ל ונתניהו אינם ששים לצאת לקרב נגד החמאס בעזה. למה? - בא בריק ונתן את התשובה. תקראו את הדוח שלו. גם אני הייתי חושש מעימות צבאי, כאשר הצבא הוא כפי שמתאר האלוף בריק בתחקיר יסודי. גנרלים רבים מכירים את הממצאים של בריק, אבל אינם מעזים להשמיע את ידיעתם ודעתם.

ולמה זה קורה? - מכיוון שברגע שמבקרים את הצבא, מופנות כל האנרגיות של צה"ל נגד המבקר. לא נגד המבוקרים. הופכים אותו כמעט לעוכר ישראל, למי שאינו יודע על מה הוא מדבר. אבל הוא יודע. המצב אותו מתאר בריק אינו חדש. אבל תמיד התכחשו אליו, והתוצאה היא הקושי לעמוד בפני בלונים. ולפי התגובות לדוח בריק, זה לא עומד להשתנות, ולא משנה מי ינצח את הבחירות.

אביר המלחמה בשחיתות

וישנו אלדד יניב הנושא בחריצות וכשרון את דגל המאבק בשחיתות. הוא לא מתעייף, מארגן ומשתתף בהפגנות נגד השחיתות, כאשר אחרים כבר עזבו את הזירה הזאת, בגלל ייאוש ועייפות. יניב מכוון זרקורים אל מעשי שחיתות מדכאים, מגעילים, מזיקים. והוא לא מניח, שזה הדבר החשוב ביותר. הוא ראוי לא רק להקשבה, אלא גם לתמיכה צמודה ורציפה.