מליאת הכנסת יום לפני שאושר החוק לפיזור הכנסת ה-20 / צילום: רויטרס Ronen Zvulun
יש כמה עובדות שחייבים להכיר בהן. הכדור הוא עגול, במשולש יש שלוש צלעות, ובכנסת, אשר מונה 120 מושבים יש להשיג לפחות 61 כיסאות כדי להרכיב קואליציה. נראה, כמשימה בלתי אפשרית עבור השמאל.
בארבע מערכות הבחירות האחרונות נוכחנו לדעת, כי גוש השמאל לא יכול לקבל מעל 25 מושבים. רוב הציבור לא איתו. הימין, לעומת זאת, נע בין 30 לכמעט 50 מושבים. בגדול, על כל מצביע שמאל יש כמעט שני מצביעי ימין.
השמאל מבקש לטעון שהמפלגות הערביות יחברו אליו, על אף שזה לא קרה בעבר (מלבד תמיכה מבחוץ בזמן ממשלת רבין בכנסת ה-13); וגם אם יקרה, הערבים יכולים לתת בין 11-13 מושבים. עדיין, במקרה הטוב ביותר (והלא ריאלי) עבור השמאל, ביחד עם המפלגות הערביות הם לא מגיעים, כך נראה, ל-40 מושבים.
ומי יישב ביחד איתם? נניח שהמפלגות החרדיות, אשר נעו בין 18 מושבים בתקופת הזוהר של ש"ס, ל-13 מושבים בכנסת הנוכחית, יצטרפו לקואליציה, עדיין את ה-60 מושבים הם לא עוברים. ומי יצטרף לקואליציה הזו? איזו מפלגת מרכז תוכל לנוע בין הסכמים מול החרדים להסכמים עם מפלגות הערבים?
האיום האמיתי היחיד על הימין הוא המרכז, אשר ישיג בין 20 ל-40 מושבים. אכן, אם השמאל חובר למרכז גדול, יכולה לקום ממשלת מרכז-שמאל (ולא ממשלת שמאל-מרכז). הפעם האחרונה שממשלה כזו קמה הייתה בכנסת ה-17, כאשר למפלגת קדימה הצטרפה ש"ס, ולבסוף גם ישראל ביתנו. לא בדיוק קואליציית החלומות של השמאל, אבל עדיין קואליציה.
האם התקווה להחליף את הימין תלויה במפלגות המרכז? כנראה, כן. אבל איזו קואליציה ניתן להרכיב עם מפלגות המרכז? נניח שכל המרכז מתאחד למפלגה אחת גדולה, אשר מקבלת 40 מושבים. עדיין חסרים 20 מושבים כדי ליצור קואליציה. אפילו בתרחיש הלא-ריאלי הזה, יש צורך בשותפות עם החרדים והשמאל יחד. קואליציה שכמעט בלתי אפשרי לתחזק, גם אם היה מדובר באמת במפלגת מרכז אחת, מפלגת שמאל אחת וגוש חרדי.
עכשיו, בואו ננחת בחזרה ונכיר במציאות. בפועל, מדובר בארבע מפלגות מרכז הנאבקות זו בזו, שתי מפלגות שמאל המתקוטטות בתוכן ובינן לבין עצמן, ומפלגות חרדיות שכלל לא בטוח שיסכימו לשתף פעולה עם חלק ממפלגות המרכז. סביר יותר, שהשמאל יתקשה להגיע ל-20 מנדטים, והמרכז יתקשה להגיע ל-30 מנדטים. כמו כן, זהו הימור כמעט ודאי שהמפלגות הערביות לא יישבו ביחד עם הקואליציה, בלי קשר למי עומד בראשה.
מי שמתלבט בין המרכז לשמאל בכל מקרה מחזק את הימין. אם יצביע לשמאל, השמאל אמנם יגדל, אך עדיין יתקשה להרכיב ממשלה, והימין יעלה. אם יצביע למרכז, השמאל יקטן, המרכז יתקשה להקים ממשלה, והימין יעלה. הדבר נכון כפליים בהתלבטות בין העבודה למרצ. מרצ גדולה מייצרת עבודה קטנה, ומגדילה את הימין; בזמן שעבודה גדולה מקטינה את מרצ, ולכן מקטינה את גוש השמאל, ושוב מקדמת את הימין.
כך שנראה שהימין יישאר בשלטון. לכן, הבחירות הן בין גוש ימין יציב לבין גוש ימין לא יציב. ימין של 61 מנדטים או ימין של 70 מנדטים ומעלה. ימין גדול יכול לצרף את מפלגות המרכז, או את המפלגות החרדיות, ובכך ליצור קואליציה רחבה הרבה יותר מכל קואליציית מרכז. ככל שקולות שזלגו מהימין למרכז ישובו לימין, כך הממשלה הבאה תהיה יציבה יותר, פחות דילים בין מפלגות יצטרכו להיסגר, והמדינה תוכל לקדם מדיניות על-פי רצון הבוחר.
הכותב הוא סופר, מומחה לדיפלומטיה ציבורית ומרצה